הנושאים החמים
מקהלת 'קולות' נחשבת היום לאחת המקהלות המוזיקליות המובילות בעולם המוזיקה של ציבור הנשים החרדיות
מה שמפליא הוא, שמנהלת הלהקה והיוזמת, לא העלתה על דעתה, שמה שבסוף יקרה לה- יהיה לעלות על במה.
תשמעו לה, ואל תזלזלו בלחישות שלכם.
מאת חפיצבה
אף פעם לא הייתי טיפוס רועש מדי או 'היפר'. לא הייתי מהבולטות ביותר בחברה, לא תמיד הייתי זו שלקחה על עצמה לארגן דברים ובעיקר
כמה אירוני, אף פעם לא בער בי רצון מיוחד להתפרסם, או לזכות לכבוד ולתהילה.
אני רחוקה מהמקום הזה מאד. בדרך כלל אני מעדיפה שאפילו השם שלי לא יופיע בפרסומות.
בכל פעם אני נתקלת בנשים מופתעות, מהתחום שלי וגם הרבה מבחוץ, כאלו שראו ושמעו דברים שאני עושה, וממש הופתעו להכיר אותי.
"זו את? את לא עובדת עליי"? הן הזיזו את הפוני של הפאה, או ליטפו את המטפחת.
נדהמו והתקשו להאמין מי זו שעומדת מאחורי 'להקת קולות'.
באופן כללי, אני מוגדרת בפי כל הסובבים אותי כאישה עדינה, רגישה מאד, ובעיקר רגועה כמו הים בזמן דגל לבן.
זה שונה ומוזר, ואולי קצת מצחיק להעיד, אבל אני לא מכירה עוד אף אחת בתחום, עם אופי כמו שלי...
כמו שוודאי הבנתם, בשונה מאחרות, אני הגעתי למקום שלי ממניעים אחרים לגמרי.
התכונות, הרצונות והשאיפות שלי הן שונות מאחרות, וגם לזה יש מחיר... למשל זה שיש הרבה רגעים קשים.
יש כל מיני מצבים בתחום, שלא קל לאחת כמוני להתמודד מולם.
לא תמיד האנרגיות החיוביות נמצאות מעל פני השטח, לפעמים אני נקרעת מהתלבטויות ולא יודעת אם זה בשבילי, אם אני מסוגלת, אם יש לי מספיק כח!
יום אחד מצאתי את עצמי מודיעה לכל הצוות על.... הפסקה! ולמחרת הפכתי למוכרת בחנות בגדי ילדים למשך חודשיים... מסתבר, כי חלום המוזיקה והתשוקה הגדולה גוברים על הכל...
מאז שאני זוכרת את עצמי, אני זוכרת את הצמא הגדול למוזיקה ולשירה. כמו כל המשפחות הליטאיות הטובות, הרגעים היפים שאני זוכרת מהילדות הם הזמירות ששרנו בשולחן שבת, באופן כללי לא גדלנו בבית עטוף מוזיקה, כמו שבניתי לנו היום, אבל אולי
דווקא בגלל זה הצמא שלי רק הלך וגבר:
הייתי מנצלת כל הזדמנות ללכת ל'טישים' חסידיים, בלילות שבת ובחגים, השגתי 'קלטות' חדשות שיצאו.
ה'אהבה' הגדולה שלי הייתה למקהלות ילדים, בעיקר פרחי מיאמי, ואחר כך גם ישיבה בויז'... הכרתי בעל פה את השמות והקולות של כל הילדים,
עקבתי אחריהם במשך חלק נכבד מהחיים שלי, (כן, אפילו אחרי שכבר הייתי נשואה).
אספתי תמונות ועטיפות של אלבומים, והייתי מרותקת לסרטים של ההופעות, יותר מכל סרט עלילתי או מותח אחר שקיים.
החלום להקים משהו גם לבנות ונשים נרקם
ונהיה בתוכי עם הזמן, והפך לחלק משמעותי ובלתי נפרד ממני. ודרכו הגעתי לכל מה שאני עושה היום.
הרגשתי שחייב להיות משהו שיוציא ויביא את השירה והמוזיקה גם אצלנו: הנשים והבנות במגזר החרדי.
האמת שבאותם ימים, פרט למקהלות במסיבות בבתי ספר, היו רק זמרות יחידניות בסגנון 'קאוור', או מקהלות של פנסיונריות.
גם בחוגים לילדות, שמו דגש יותר על הריקוד והדרמה.
ובאופן כללי לא היה משהו אומנותי ומקצועי שמופיע בפני קהל וגורם לנשים להתחבר ולהתרגש.
היום אנחנו כבר בדור אחר מהבחינה הזו , אחרי הלהקה שפתחתי - שפרצה את הדרך לאט אבל בטוח, במשך שנים -
הוקמו בסייעתא דשמיא עוד הרבה חיקויים טובים ואין ספור להקות מתחרות.
מעניין להבין, כי אם אז, המצב היה כמו היום, לא הייתי חושבת בכלל להיכנס לתחום. לא היה לי עניין לעשות משהו שכבר קיים או להתחרות במשהו.... הדחף היה למלא את החסר, והחלום הגדול למלא אותו.
חשוב לי לפרוץ עוד דרך, בחיי, ולא פחות בחייכם, וזה, על ידי כך שתפנימו את המסר הבא:
יש בנו לא פעם תובנות מעניינות, דחפים מרתקים, קולות שמהדהדים בלב בלי הפסקה,
צריך רק להקשיב להם, כי יום אחד, הם יצרו לעולם מנגינה משלהם.
מה שמפליא הוא, שמנהלת הלהקה והיוזמת, לא העלתה על דעתה, שמה שבסוף יקרה לה- יהיה לעלות על במה.
תשמעו לה, ואל תזלזלו בלחישות שלכם.
מאת חפיצבה
אף פעם לא הייתי טיפוס רועש מדי או 'היפר'. לא הייתי מהבולטות ביותר בחברה, לא תמיד הייתי זו שלקחה על עצמה לארגן דברים ובעיקר
כמה אירוני, אף פעם לא בער בי רצון מיוחד להתפרסם, או לזכות לכבוד ולתהילה.
אני רחוקה מהמקום הזה מאד. בדרך כלל אני מעדיפה שאפילו השם שלי לא יופיע בפרסומות.
בכל פעם אני נתקלת בנשים מופתעות, מהתחום שלי וגם הרבה מבחוץ, כאלו שראו ושמעו דברים שאני עושה, וממש הופתעו להכיר אותי.
"זו את? את לא עובדת עליי"? הן הזיזו את הפוני של הפאה, או ליטפו את המטפחת.
נדהמו והתקשו להאמין מי זו שעומדת מאחורי 'להקת קולות'.
באופן כללי, אני מוגדרת בפי כל הסובבים אותי כאישה עדינה, רגישה מאד, ובעיקר רגועה כמו הים בזמן דגל לבן.
זה שונה ומוזר, ואולי קצת מצחיק להעיד, אבל אני לא מכירה עוד אף אחת בתחום, עם אופי כמו שלי...
כמו שוודאי הבנתם, בשונה מאחרות, אני הגעתי למקום שלי ממניעים אחרים לגמרי.
התכונות, הרצונות והשאיפות שלי הן שונות מאחרות, וגם לזה יש מחיר... למשל זה שיש הרבה רגעים קשים.
יש כל מיני מצבים בתחום, שלא קל לאחת כמוני להתמודד מולם.
לא תמיד האנרגיות החיוביות נמצאות מעל פני השטח, לפעמים אני נקרעת מהתלבטויות ולא יודעת אם זה בשבילי, אם אני מסוגלת, אם יש לי מספיק כח!
יום אחד מצאתי את עצמי מודיעה לכל הצוות על.... הפסקה! ולמחרת הפכתי למוכרת בחנות בגדי ילדים למשך חודשיים... מסתבר, כי חלום המוזיקה והתשוקה הגדולה גוברים על הכל...
מאז שאני זוכרת את עצמי, אני זוכרת את הצמא הגדול למוזיקה ולשירה. כמו כל המשפחות הליטאיות הטובות, הרגעים היפים שאני זוכרת מהילדות הם הזמירות ששרנו בשולחן שבת, באופן כללי לא גדלנו בבית עטוף מוזיקה, כמו שבניתי לנו היום, אבל אולי
דווקא בגלל זה הצמא שלי רק הלך וגבר:
הייתי מנצלת כל הזדמנות ללכת ל'טישים' חסידיים, בלילות שבת ובחגים, השגתי 'קלטות' חדשות שיצאו.
ה'אהבה' הגדולה שלי הייתה למקהלות ילדים, בעיקר פרחי מיאמי, ואחר כך גם ישיבה בויז'... הכרתי בעל פה את השמות והקולות של כל הילדים,
עקבתי אחריהם במשך חלק נכבד מהחיים שלי, (כן, אפילו אחרי שכבר הייתי נשואה).
אספתי תמונות ועטיפות של אלבומים, והייתי מרותקת לסרטים של ההופעות, יותר מכל סרט עלילתי או מותח אחר שקיים.
החלום להקים משהו גם לבנות ונשים נרקם
ונהיה בתוכי עם הזמן, והפך לחלק משמעותי ובלתי נפרד ממני. ודרכו הגעתי לכל מה שאני עושה היום.
הרגשתי שחייב להיות משהו שיוציא ויביא את השירה והמוזיקה גם אצלנו: הנשים והבנות במגזר החרדי.
האמת שבאותם ימים, פרט למקהלות במסיבות בבתי ספר, היו רק זמרות יחידניות בסגנון 'קאוור', או מקהלות של פנסיונריות.
גם בחוגים לילדות, שמו דגש יותר על הריקוד והדרמה.
ובאופן כללי לא היה משהו אומנותי ומקצועי שמופיע בפני קהל וגורם לנשים להתחבר ולהתרגש.
היום אנחנו כבר בדור אחר מהבחינה הזו , אחרי הלהקה שפתחתי - שפרצה את הדרך לאט אבל בטוח, במשך שנים -
הוקמו בסייעתא דשמיא עוד הרבה חיקויים טובים ואין ספור להקות מתחרות.
מעניין להבין, כי אם אז, המצב היה כמו היום, לא הייתי חושבת בכלל להיכנס לתחום. לא היה לי עניין לעשות משהו שכבר קיים או להתחרות במשהו.... הדחף היה למלא את החסר, והחלום הגדול למלא אותו.
חשוב לי לפרוץ עוד דרך, בחיי, ולא פחות בחייכם, וזה, על ידי כך שתפנימו את המסר הבא:
יש בנו לא פעם תובנות מעניינות, דחפים מרתקים, קולות שמהדהדים בלב בלי הפסקה,
צריך רק להקשיב להם, כי יום אחד, הם יצרו לעולם מנגינה משלהם.
