חני יוצאת מחנות ההלבשה הגדולה, שקית אחת בידיה. סוף סוף, הצליחה למצוא שתי חצאיות שתתאמנה למידה של שושי. חוצה את הכביש, ממהרת למסעדת סימפוניה, ייתכן ואנשים ממתינים להזמין ארוחת צהריים וחנוך מתזז בין המטבח לעמדת ההזמנות.

"תירגעי, תירגעי" היא לוחשת לעצמה. קצת בקול. "מושוביץ הזאת לא צריכה להטריף את דעתך. וחוץ מזה, אף אחד לא מחייב אותך להמשיך לתת לה את המנות הקבועות בכל ליל שישי."

"נכון, אבל מה אגיד לה אם תופיע גם השבוע עם חבורת ילדיה?"

"אל תגידי, פשוט אל תהי שם".

"ואם..."

"שום דבר. תבקשי הפעם מיואל לעמוד בקופה. את... תהי בפנים. במטבח".

חני מניחה את שקית הקניה במתלה התיקים שבצד המטבח. מעיינת בפלאפון. שיחה אחת שלא נענתה ממספר לא מוכר. אין לה סבלנות עכשיו לשום שיחה.

נגשת למתקן השתייה, ממלאת לעצמה כוס חד פעמית במיץ תפוזים תוצרת הבית. לוקחת לחמנייה מתוקה מארגז הלחמניות הטריות.

"את רוצה גבינת עיזים או חלומי? קחי לך גם קצת סלט שקצצתי עכשיו" חנוך מגיש לה צלחת זכוכית עמוקה מלאה בסלט גזר קצוץ עם חסה ועגבניות קטנות ומספר קוביות גבינה. אף פעם היא לא מפרגנת לעצמה מנות יקרות מדיי, לא כעת כשהעסק עדיין לא מניב רווחים מספקים, וכל מוצר נירשם במלא סכומו בדפי החשבונות.

"בשביל מה הגבינות? יש קוטג' במקרר העליון!" היא שואלת את חנוך. לא מרוצה.

"הכל בסדר, ממילא בסוף השבוע נשארות גבינות שלא נוצלו, וחוץ מקיש גבינות מלוחות א"א להכין מהן דבר. כמה אנשים קונים ביום שישי קיש גבינות מלוחות?"

"אולי באמת נרענן את התפריט של שישי עם מתכון חדש" היא חולקת את מחשבותיה. כמה טוב להתעסק במתכונים וחישובי גבינה מנוסרות.

ולא לנסר את ליבך בחשבונות של אנשים אחרים.

'אני סתם רעבה, לכן מושוביץ הזאת מצליחה להרתיח אותי כל כך' היא מתיישבת ליד שולחן צדדי. נס שאף אחד לא ניכנס למסעדה בינתיים.

הנייד מצלצל. שוב אותו מספר בלתי מוכר. עכשיו היא כבר פנויה הרבה יותר להקשיב למי שמעבר לקו.

"שלום גברת בן דביר"?

"כן"

"מדבר משה לוינשטיין, הרב של צביקה".

"קרה משהו לצבי?" היא קופצת ממושבה.

"הכל בסדר, ב"ה הילד מרגיש מצוין ויצא כרגע להפסקת צהריים".

חני מתיישבת. ב"ה צבי בסדר.

"יש לכם ילד נפלא ומתוק, ממש חביב על כולם. רק רציתי לבקש שתשימו לב ללימודי החשבון, לאחרונה אני רואה רפיון. יתכן שהוא צריך יותר תגבור, אם בעלך או מישהו יוכל לשבת איתו, הוא יוכל שוב לחזור לתלם".

"אהה, אני מבינה. יכול להיות שהוא לא מתאמץ מספיק? לא נראה לי שהוא מזלזל"...

"הוא דווקא לא מזלזל, אבל אולי דברים אחרים קצת מטרידים אותו וקשה לו להקשיב לרצף הקבוע של השיעורים. חבל, המבחן הבא בעוד שבועיים, לא הייתי רוצה שייכשל..."

"אתם צודקים. תודה רבה על שימת הלב. יישר כוח על כל מה שאתם עושים".

"הרבה נחת. כל טוב!"

חני מנתקת את השיחה. יופי, ילד החמד שלה מתחיל לאותת בנורה ששמה- ירידה בלימודים.

'תפסיקי, הוא ילד מקסים וחכם, מותר לו להרפות קצת מהלחץ'...

'נכון מותר. אבל מציק... יש מבחן בעוד שבועיים'.

חני ניגשת למטבח, לוקחת ברכון. קולטת שלושה אנשים הממתינים ליד עמדת ההזמנות, יואל מתחיל לטפל בהם. היא מסמנת לו שמיד תגיע ומתיישבת לברך.

"מרק בצל ולחם חמאה ושום" מבקשת אישה צעירה. תג התפקיד שלה מתנפנף מכיס החולצה המכופרת. מעניין מה היה קורה אם במסעדת סימפוניה היו מחייבים את העובדים בתלבושת. יואל בוודאי היה מסכים. חנוך היה מתנגד "את נורמלית"? הוא היה אומר לה. "אני עובד במטבח!"

היא מחייכת לעצמה ושולחת פתקית הזמנה למטבח.

"הומפרייס ו... מה את ממליצה ליד?" משתפת אותה המזמינה הנוספת.

"תלוי כמה את רעבה" היא מחייכת לבחורה בוגרת המוכרת לה מרשת הצעצועים מעבר לכביש. "אפשר סלט עלי בייבי עם גבינות, או פסטה מוקרמת עם ירקות"....

"נתחיל עם סלט עלים" קורצת הבחורה. עוד פתקית עוברת למטבח המבעבע.

יואל מוציא את המנות. אנשים נוספים נכנסים. טוסטים. מרקים מוקרמים. פיצות אישיות. רביולי בטטה/פטריות/זיתים. ירקות מוקפצים- מוקרמים או מוצעים על אורז חלבי. כוסות קפה מוקצפות. בקבוקי יין לבן ושתיה קרה.

חני נכנסת למטבח. עמדת ההזמנות ריקה ורק כלי האוכל בשולחנות משמיעים את קולם.

"חנוך, אני זזה. יואל, מחר תוכל להיות פה בערב? בבוקר חנוך יסתדר לבד, אם לא אכפת לך..."

"אין בעיות" עונה יואל. מרים עוד מגש של כוסות מוקצפות, בדרך לשולחנות הסועדים.

חבל שיואל כל כך גמיש. ליבה של חני מתכווץ מעט.

'לא קרה כלום!' היא לוחשת לו. ללב.

הוא ממאן להרפות.

^^

ליל שישי יורד אל העולם. גם על מסעדת סימפוניה העתירה בריחות משכרים. חני רואה אותם מתקדמים בחיוך אל המסעדה. היא לא תעמוד בזה. לא. אסור לה להיות כאן.

"יואל" היא נכנסת למטבח מרגישה כמו גנב במלתעות המרדף. "לך בבקשה לעמדת ההזמנות, אני אעזור לחנוך". יואל יוצא. חני מארגנת את המגשים. מתבלת סירים מבעבעים. מכוונת תנורים.

"חני, מישהי כאן אומרת שיש לה הזמנה ללא תשלום של שני מגשי פיצה. באישורך."

"תגיד לה ש..." קולה נשנק. היא לא עומדת בזה. אבל לא יכולה לעמוד גם בחוצפה או בטירוף של אנשים לנצל את טוב ליבה. "תגיד שיש הוראה מהשבוע האחרון לחשב מחדש הוצאות מסוימות ורק בחודש הבא נדע אם אפשר להמשיך"...

יואל יעשה היטב את העבודה. הרבה יותר טוב ממנה.

הוא מניח פתק קטן על החלון. "שני מגשי פיצה משפחתיים. שולם".

חני מניחה את הפתקית בצד. מורחת רוטב איכותי על שני עיגולי בצק מוכנים. מתבלת בהמון גבינה. מכניסה לתנור. שוקלת אם לפזר פטריות ונמנעת. בכוונה. 'גם את זקוקה לכסף הזה' היא לוחשת לעצמה. יואל וחנוך מבינים את הרגישות ומוציאים את המנות לשולחנות. היא חושבת על אכזבתה של אסתר מושוביץ. כיצד תחזור לשולחן בידיים ריקות? המעמד וודאי חייב אותה לשלוף את התשלום.

חני ממשיכה לקבל הזמנות. שעה תספיק למושוביץ לסיים את הפיצה ולעזוב את המקום. ריח טוב של אגוז מוסקט ויין אדום ממלאים את ריאותיה. היא צריכה לאפשר לעצמה להתאוורר מדי פעם בחלק האחורי של המסעדה. כמה נעים פה לצד התנורים הבוערים.

^^

"שמונים שקלים לשעתיים שבועיות של לימודי חשבון פרטיים" נוקבת ציפי, מורה פרטית עליה קבלה חני המלצות רבות.

"אז, נסכם לימי שלישי בשעה ארבע?" שואלת חני.

"סגור. תגידי לצבי שיביא איתו את ספר חשבון. מחברת חדשה וכלי כתיבה אני אביא לו וכמו שאמרנו, היום הוא יגיע בשעה חמש באופן חד פעמי".

חני מסתובבת לצבי שיושב לידה על הספה. ילד חמד בן 8. מה קרה לך פשוש שלי שלימודי כפל וחילוק מתערבבים לך בראש? כבר שבוע שהיא מנסה לשבת עם הילד, אבל נראה שרק מורה מקצועית תוכל להחדיר בו את השיטה.

הם מתארגנים ליציאה. חני ניגשת למכונת הכביסה המנגנת את סיום הפעולה, תולה חולצות בהירות בזריזות. שוטפת שתי כוסות ושלוש צלחות. צבי כבר עם נעליים ומעיל. היא מיטיבה את מטפחת הבית והם יוצאים לרחוב.

כשהם חוזרים, חני מעודדת מדבריה של המורה ציפי.

"הוא מקסים" מחייכת ציפי לצבי. "שיתאמן היום ומחר על התרגילים שכתבתי לו במחברת, ותראי שאחרי המבחן הוא יוכל אפילו להשיג את הרמה הנלמדת בכתה."

"איך את מסבירה את זה?" לוחשת חני.

"פשוט מאד".. ציפי בודקת שצבי לא מאזין. "הרב'ס בתלמודי התורה לא יודעים באמת את כל שיטות הלמידה של חשבון... לפחות לא כמו מורה מקצועית שהשתלמה בהוראת מתמטיקה. עליתי על הקושי התפיסתי ועם עוד שינון מועט, צבי יוכל להשיג את כולם".

"אין לי מילים, תודה!!" חני לוחצת את ידיה של המורה ציפי בחום ופונה לרדת אחרי צבי שכבר מיהר במורד המדרגות. מסוחרר מההצלחה.

קרוב לחצות הלילה מתארגנת חני לשינה. לוקחת את ספר ההלכה הקבוע מהמגירה ומדליקה את מנורת הלילה. לומדת בעיון שתי הלכות וסוגרת.

קול המנעול המסתובב מלמד אותה שחנוך חוזר הביתה. מותש מעוד יום עבודה מבורך.

"לילה טוב" הוא ניכנס לחדר, מחפש את נעלי הבית.

"חנוך, אני מתלבטת לגבי צבי" היא עונה לו בתגובה.

"מה קרה? איך היה אצל המורה הפרטית?"

"מעולה, היא עלתה על הבעיה ופשוט שינתה גישה. צבי פתר מצוין את כל התרגילים."

"הו הו חסדי ה' ממש!! את לא חושבת?"

"כן, אבל אני רוצה שצבי ימשיך ללמוד אצלה גם אחרי המבחן".

"אין לנו כסף למותרות, את יודעת..."

"נכון, רמזת לי את מה ששנינו יודעים, כבר בקניה של פינת האוכל. אבל, יש דברים שהם מעבר למה שאנחנו צריכים. מעבר למה שאנחנו יכולים או לא... אני רוצה שצבי יוכיח לרב'ס ולכל הכתה שהוא מסוגל. שהוא נבון כמו שהיה. שהבעיה לא בו, אלא בשיטת הלימוד".

"אני מבין" חנוך מתיישב על קצה מיטתו. "בואי נעבור את המבחן בחשבון ואז נחליט".

חנוך יוצא מהחדר. חני כמעט נרדמת.

"יש דברים שהם מעבר למה שאנחנו יכולים או לא" דבריה מהדהדים שוב באזניה. גם לגברת מושוביץ יש רצונות מעבר למה שהיא יכולה, ואת, את נבחרת להיות השליחה שתעניק לה את הטוב הזה...

'אבל אסור שינצלו אותי!' מתעוררים חושיה של חני.

'כמה כבר עולים לך שני מגשי פיצה? ממילא את מחשבת אותם במעשרות...'

'אז למה היא קונה בחנויות יוקרה?'

'אולי יש לה סיבה טובה לכך? אולי לא הכל את יודעת?'

'אולי. אבל...'

'ולא משנה אם מחלת בזבזנות עומדת מאחורי הרצונות האלו. תרמית או רדיפה. אסתר מושוביץ היא נזקקת לכל דבר, ולך, יש את האפשרות להעניק לה את חפצה עם מינימום הוצאות. ועם הרבה הרגשה טובה'.

יש ילדים שמספיקה להם כיתת הלימוד ויש כאלו שצריכים מורה פרטית- כל אחד והצינור שה' הציב לנגדו, שיזון וימלא את חסרונו.

אם לא את- משפחת מושוביץ תקבל צינור אחר מבורא עולם- או שלא. אבל את, כבר לא תהי צינור של טוב ישיר מהקב"ה...

חני עוצמת את עיניה. יודעת מה תהיה תשובתו של 'מנהל החשבונות' לגבי שני מגשי הפיצה ו'ההוצאות העודפות'.

שני מגשי הפיצה האלו זולים מדיי מכדי להיקרא יקרים, אך יקרים מכדי להיקרא זולים...

מפני שהם מנגישים לה שפע רוחני וגשמי.

אותה- הם משביעים בטעמה הטוב של נתינה.



אמנות באמונה / פרשת תרומה

"מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי"
אומר בעל האבני נזר: השראת השכינה על בני ישראל שצריכה היתה לבוא מהמשכן, לא היתה יכולה לבוא אלא על ידי אהבה מוגברת מצד ישראל ורצון עז להדבק באלוקות. אהבה אינה יכולה לבוא על ידי צו ופקודה אלא מתוך רצון טוב עצמי.
לפיכך היה הכרח בהתרמה חופשית "אשר ידבנו ליבו" ולא התרמת חובה.


פינת הגיטרה


השיר "אור כזה" בביצוע אמן הזמר ישי ריבו-
מוקדש לכל מי שנתינה היא פיסת טוב המוארת ממנו וחוזרת אליו בחזרה, בהתמדה, לאורך כל החיים.



כמה כוכבים שנפלו עכשיו, אבדו לי מילים
עוברות שנים לידנו,
פוגשים אנשים.

ארמונות והרים ובונים מגדלים
קמים ונופלים עכשיו,
בין כל השבילים.

מצאתי לי, גם כוכב אחד
ילחש לי דברים, ינחם במילים
יישאר לימים...


פזמון:

אור כזה...

שנישאר לא כבה
כשנושבת הרוח
כשלוחץ וקשה

מתנצל מתרצה
ויצחק אם תבכה
יישאר אם תרצה...