פרשת השבוע- אמור<<< מאמר חמישי בסידרה

פרשתנו 'פרשת אמור' מכונה 'פרשת הכהנים'.
בפרשה זו מביאה התורה את דיני הכהנים, עם מי מותר להם להינשא, מתי מותר להם להיטמא למת, ומתי מותר להם לאכול מן הקודשים.
אך כשמתבוננים, יש בפרשה גם מסרים רבים עבור כל אחד ואחת מאתנו.

הפרשה פותחת בפסוק "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעמיו" (פרק כ"א פסוק א').
וביאר רש"י, מהו הכפילות "אמור" "ואמרת"? להזהיר גדולים על הקטנים.

וצ"ב, הלא כל תרי"ג המצוות הכתובים בתורה מחוייבים ההורים (הגדולים) לחנך את בניהם (הקטנים) ולהרגילם במצוות. ולא ראינו שהתורה מזהירה באזהרה מיוחדת על חיוב ההורים בשמירת ילדיהם את השבת או על יוהכ"פ וכו'. ומה ראתה התורה להדגיש עניין זה של חינוך הדורות הבאים - להזהיר גדולים על הקטנים - דוקא בהלכות טומאה וטהרה של כהנים? וכי חסרים בתורה מקומות שאפשר ללמדנו את עניין חנוך הדורות הבאים?

ותירץ ב"אזנים לתורה", שהתורה באה ללמדנו סוגיא נפלאה בחינוך.
דהנה ישנם שלשה מוקדי השפעה על נפש הילד. א'. ביתו. ב'. מקום לימודו. ג'. סביבתו.
את צעדיו הראשונים צועד הילד בתוך ביתו. משם הוא סופג את ערכיו הראשונים, וממשיך משם למקום לימודו. כאשר זכה הילד להורים יראי שמים ובעלי מידות טובות, והם גם ישלחוהו למקום ההולם את חייהם הרוחניים, ויהיה שיתוף פעולה פורה בין ביתו למקום הלימודים שלו, אזי משניהם הוא מקבל את ההשראה הרוחנית והנפשית כיצד לצעוד בבטחה במשעולי החיים.

אך עדין התמונה לא הושלמה. יש עוד מוקד השפעה משמעותי ביותר על נפש הילד, והיא הסביבה שבה הוא חי. כאשר הסביבה תומכת בחינוך ההורים, אזי ישנה תשתית ראויה להצלחת הילד בחייו היהודיים.

אך לא תמיד זוכה הילד לתנאים אופטימליים אלו, לעיתים החינוך הסביבתי נוגד לחלוטין את החינוך של בית אבא. במקרים אלו, כיצד על ההורים למנוע השפעה זו על נפש הילד?

לשם כך כתבה התורה בפרשתנו, "ואמרת" - להזהיר גדולים על הקטנים. כאשר ההורים חשים שהסביבה מצננת את החינוך שהם מעניקים לו בבית, התפקיד שלהם הוא "להזהיר גדולים על הקטנים" - לחמם ולהאיר את הבית באורות של קדושה, ולמנוע מהסביבה המקררת להשפיע על נפש הילד.

ומדוע נאמרה הבחנה זו דוקא בפרשת טומאת כהנים?
משום שבשאר המצוות, הילד רואה סביבו את מה שהוא שומע. ילד שלוקח בשבת דבר מוקצה ליד וההורים אומרים לו שזה אסור מחמת מוקצה, הילד רואה שאכן כל המבוגרים שסביבו לא נוגעים במוקצה בשבת, והוא מנסה לחקות אותם. גם כשנכנס הילד עם אביו למקום בו האוכל אינו כשר ברמת כשרות המקובלת בביתו ומבקש מאביו לאכול דבר מה. אומר לו האבא, "האוכל לא כשר בשבילנו". והילד מביט, ורואה שאכן גם אביו אינו טועם מאומה מאוכל זה. וכן בכל המצוות, הילד רואה שמשפחתו וסביבותיו נוהגים כפי שמחנכים אותו, וקל לו לקבל ולבצע את מה שמלמדים אותו.

אך לגבי טומאה וטהרה, אין הדבר כן. שהרי הכהנים לומדים בחיידר יחד עם חבריהם הלוויים והישראלים. וכאשר הילדים נוסעים לתפילות במערת המכפילה, בקבר רחל או בצפון לתפילות בקברות הצדיקים, כולם נכנסים מלבד הכהן. מצב זה עלול להביא אותו לרטון, "למה אני שונה"? "למה כולם נכנסים ומתפללים ואני נשאר בחוץ בודד"?!

לשם כך צריכים ההורים והמחנכים להשקיע מזמנם ובכח הסברתם להבין ללבו של הילד, לחוש מחד את תחושתו, ומאידך להסביר לו שהוא זכה להשתייך לשבט הכהונה. ובכך הוא נעלה יותר, מרומם יותר וקדוש יותר מכולם. ואמנם חבריו נכנסים למערות קבורה, אך הוא לא נכנס מחמת שזכה להיות נצר לשבט הכהונה, ובכך מעלתו גבוהה משל כולם.

ומשום כך ציינה התורה דוקא בהלכות אלו, את החובה והזכות "להזהיר גדולים על הקטנים".

ובאמת, שרעיון זה נכון לא רק לגבי כהנים, אלא בכל מקום שישנו קונפליקט בין החינוך השורשי שבבית, לבין הסביבה. ילד הגדל בבית של תורה, עלול לעיתים לחוש רגשי נחיתות מול השכנים המתפללים עמו באותו בית הכנסת, שאצלם בבית משקיעים רבות באמנות ההנאה ממנעמי החיים החומריים. וכדברי המסילת ישרים (פרק ט'), "אהבת העידונים בתשלום כל תנאיהם". ילד זה עלול לפתח רגשי קנאה חזקים העלולים לפגוע בשאיפתו הטהורה שהיתה לו עד כה, לגדול ולצמוח בתורה.

וכנגד זה אמרה תורה "להזהיר גדולים על הקטנים", שצריכים ההורים והמחנכים להסביר לילד שהסיבה שבבית שלו לא עושים דברים מסויימים, הוא משום שהם שואפים לדרגות נעלות יותר, למעלות מרומות יותר וקדושות יותר מכולם. ואמנם חבריו נוסעים לכל מיני מקומות או שיש ברשותם מכשירים טכנולוגיים מסויימים, אך הוא לא עושה כן מחמת שזכה להיות במשפחה שמעלתם גבוהה משלהם.