מדור עם כיתוב12.jpg

פנינה

היא מחזיקה במשרה חשובה, הבית כמו לקוח מקטלוג, והילדים מטופחים ומעורבים היטב בחברה. כשחלומות לא באמת מתגשמים- אילת בריטמן, במדור שהולך לסחוף אתכם...
נכתב ע"י אילת בריטמן · ‏31/5/18 ·
  1. אילת בריטמן
    חלק א'

    כשפנינה מתקשרת אלי בפעם הראשונה לקבוע תור, יש לי תחושה שהיא קוראת את דבריה מתוך דף מנוסח, מוקלד אפילו. המילים מהוקצעות, הטון מוקפד, ושלושה ימים אחר כך, כשאני רואה אותה לראשונה, לובשות מילותיה צורה וגובה ונפח, והיא נראית בדיוק, אבל בדיוק כפי שהיא נשמעת. אלא ששום דבר מהמראה החיצוני שלה אינו מסגיר את הפצצה שהיא עומדת להטיל אצלי בחדר. לא, לא מדויק. לו הייתי מתבוננת ביתר תשומת לב בפניה, במתח שאצור בהם, ברטט הכמעט בלתי מורגש בסנטרה, אולי הייתי מגלה את הסימנים מבעוד מועד. אבל מה זה משנה, אנחנו במרחק של משפט וחצי מגילוי האמת ואני נדהמת לגלות בפעם המי יודע איזו, מה רב המרחק בין מה שאנו חושבים שאנחנו יודעים לבין מה שנודע לנו בסופו של דבר, בין הקנקן לבין מה שבתוכו.

    'אני מזניחה', היא אומרת לי, 'כמו שאת רואה אותי, אני אימא מזניחה'. ובגלל שאחותי פאנית וחלמה פעם שתצליח ללמד אותי את רזי המקצוע, אני יודעת בוודאות שהפאה שלה שווה לפחות עשרת אלפים שקל. גם הבגדים שהיא לובשת שכנו בטח בחנות ממותגת בקניון קודם שעברו לגור בארון הבגדים שלה. הם לבטח לא נקנו בסייל של סוף עונה. מבט חטוף על העקבים. גם הם, בוודאות לא.

    'את אימא מזניחה', אני חוזרת אחריה בזהירות, מנסה להטעים את המילים בגוון הנכון. לא פליאה, לא הטחה, לא ביקורת, לא התנגדות, לא לצבוע אותם בטון דרמטי. סתם, ציון עובדה פשוטה.

    'אולי תספרי לי עלייך קצת', אני מציעה.

    'בשביל זה באתי', היא נאנחת ופתאום, מול תהומות הכאב בעיניה מתפוררת התפאורה החיצונית המרשימה ואני לא מצליחה להבחין בשום דבר אחר.

    'באתי בשביל לספר לך על החלומות שלי, על החלומות ובעיקר על השברים שלהם, אלה שמפוזרים בכל רחבי הבית ושורטים לא רק את הרגליים שלי, גם את נשמתי.

    'אז כן, החלום הכי גדול שלי היה להיות אימא, בדיוק האימא שלא קיבלתי, לתת לילדים שלי את כל מה שלא נתנו לי, את כל מה שקיוויתי, חלמתי, ייחלתי לו. לפצות אותם על הילדות העשוקה שהייתה שלי.

    'בואי נתחיל בגיל שמונה עשרה, היא מציעה, בנקודת הזמן שבה גם הסביבה יכלה לזהות שמשהו עקום בתוך הבית שלנו. בגיל שמונה עשרה ושלושה ימים החליטו ההורים שלי לפרק את החבילה. את קולטת נכון? תחילת תקופת השידוכים. יופי של עיתוי. בקהילה הקטנה והסגורה שלנו הם הפכו מטבע הדברים להיות החדשה המתוקשרת והרועשת ביותר. לאור העובדה שאף אחד מהם לא השתדל במיוחד להדק את הפח של סל הכביסה המשפחתי שלנו, מה שדלף החוצה נלעס בפי הסביבה בחדווה שלא תיאמן והפך במהירות שיא לנחלת הכלל. כך זכיתי למיצוב באחד העמודים האחרונים והלא מחמיאים במיוחד בפנקס של השדכניות. אני לא יפת נפש אז לא יכולתי אפילו לכעוס עליהן. גם אני לא הייתי מוכנה בשום אופן להתחתן עם בחור עם עבר והווה כמו שלי ומה לי כי אלין. רק שעל החלומות שלי לא הסכמתי בשום אופן לוותר. לכן גם לא הסכמתי להתחתן עם מישהו בעל 'נתונים דומים' כמו שמכבסת המילים אצלנו מעצבת מחדש את הדפקטים. מנגד, כמה צפוי, אף אחד עם 'נתונים לא דומים' לא הסכים אפילו לשמוע אפילו על השם שלי.

    'שבע שנים עברו כך ואני המשכתי להתעקש. רציתי בית של תורה, אמתי, זה מהציורים של המורות בסמינר שבשיעורים של המוכשרות שבהן יכולתי לראות אותו בעיני רוחי, לראות ממש. למשש את כתליו, להחליק על הרהיטים, לשאוף לתוכי את הריח שלו. את הניגון העדין של הלימוד שימלא אותו מבוקר עד ערב, את הילדים שיחליקו אליו בזה אחר זה כמו מגלשה ישירה מגן עדן. ילדים שידיהם תהיינה נטולות מהיום הראשון, מהרגע הראשון, שהכיפה לא תזוז להם מהראש, שיהיה רגוע ושליו ושמימי כזה, ושתוכו', היא ממשיכה במאמץ, 'תוכו רצוף אהבה'.

    'אז שבע שנים חיכיתי כמו יעקב שחיכה לרחל. בהבדל אחד רק- הוא ידע שיש מישהי ושהיא ממתינה לו. גם אני ידעתי שיש מישהו שממתין לי, ממתין לתפילה ולדמעות ולהכנעה. אמונה זו נתליתי בכל כוחי, כמו קרש רעוע שמיטלטל על גבי ים סוער ובטוח בטוח שהגלים יביאו אותו בסופו של יום אל חוף מבטחים.

    'קרה, כן, ברוך ה' וחסדי ה'. הוא הגיע, תפור לפי החלומות שלי. התפאורה החיצונית אולי הייתה לא משהו, אבל כמוהו, גם אני בחרתי להסתכל בקנקן ולגלות שם את היין המשובח שצריך היה כנראה עוד שבע שנים תמימות וגלונים של דמעות כדי להשתבח עוד יותר.

    'ואז התחילו הילדים להגיע. לא מיד. הספל של הדמעות שלי למעלה היה כנראה גדול במיוחד. עוד חמש שנים המתנו להם רק שהפעם, בשניים, היה קל יותר לשאת את כובד הציפייה. לכבוד פתיחת העשור השלישי של חיי זכיתי להיות אימא. הייתי בטוחה שמעתה, השמש תחוויר לעומת האושר שיזרח מהבית שלי, מהפנים שלי, אבל הנה, את רואה, במקום להשתולל אתם עכשיו בגן המשחקים או לחבר בשקדנות פיסות לגו זה לזה או להתכרבל יחד בתוך פוך ולגמור את כל הספרים מהמדף, הם בבית, עם ביבי סיטר, ואני, אני יושבת כאן ומספרת לך שאני אם מזניחה'.

    החיבור של פרקי חייה ברור לה כמו שני חלקי פאזל המותאמים בדיוק האחד לשני. לרגע אני מרגישה מטופשת, מה פספסתי כשאצלה הכול כל כך ברור.

    תסבירי לי, אני מבקשת. אם לא אשאל, איך אדע.

    'אסביר לך', כמו הד היא חוזרת אחרי, והקול שלה עייף כמו ישישה שטיפסה לקומה השמינית וגילתה ששכחה את המפתח למטה. 'הכול הילדים שלי מקבלים, מגרביים מדוגמות ועד קשתות פרחוניות, ממשחקים אלקטרונים ועד סדרות של כל ספרי הילדים, החדשים והישנים. מקורנפלקס בבוקר עד פיצה ביתית בארוחת ערב. הכול. והכול דופק, והכול מתקתק והכול יפה, והכול מרשים. וכולן רוצות להיות חברות של הבת שלי המתוקה והמטופחת וכל החברים של הבנים שלי מגיעים אחר הצהריים כי רק אצלנו יש המון משחקים וגם אימא שלהם מרשה, ויש אפילו ילד אחד שהפך את ביתנו לספריה האישית שלו. וזה יופי, שיבואו, למה לא.

    'ורק את הלב שלי אני לא מסוגלת לתת להם. לא מסוגלת. לא חיבוקים, לא נשיקות, לא ליטופים לפני השינה, לא גלגולים על השטיח או ריקודים בסלון. את יודעת איך אני מרגישה? היא מרימה את הראש לרגע. כמו חוני, חוני המעגל שסימן את העוגה בשדה והודיע שלא יצא משם עד שיבואו הגשמים. גם אני עגתי לי עוגה רק שלא הסתפקתי בסימון הדק שעל האדמה. הקפתי אותה בחומות של ברזל וכל האהבה שאגרתי במשך שבע השנים הרעות, וכל האהבה שדחסתי בעוד חמש השנים המצפות, כל האהבה הזאת כלואה שם בפנים, מיובשת, ולא מצליחה למצוא נתיב, אפילו סדק קטן לצאת החוצה.

    'אנשים נדהמים איך ילדים לומדים לדבר. זה לא מה שמדהים באמת. הפלא האמיתי הוא איך הם לומדים לשתוק. איך הם למדו לשתוק את הרגשות שלהם, את הכאבים הקטנים, את שמחות היום היום. איך הם נושאים את הכול בתוכם ואת כל התשובות שאני הייתי אמורה לספק להם הם לומדים לענות לעצמם.

    'קראתי ספרים, ומאמרים, וטיפים לאימהות ועצות מטובי המומחים. זה לא מדבר אלי. כלומר, זה אולי דווקא מדבר מאד אבל לא מצליח להמיס את הלב שלי. להיפך אפילו, הם כולם חכמים כל כך ויודעים מצויין מה צריך לעשות ומה עובד. עד כדי כך אני גרועה שהמתכונים שעובדים אצל כל האחרים לא עובדים אצלי?

    'את מבינה? היא שוב נושאת אלי עיניים עייפות. לא ויתרתי על החלומות שלי. נראה לי אבל, שהחלומות ויתרו עלי'.


    ועל המשך השיחה שלנו, בס"ד בשבוע הבא.

    אילת בריטמן,
    מנהלת מרכז מטאפורה- העצמה וקלפים טיפוליים.

תגובות

בכדי לרשום תגובה, עליך להרשם לאתר.
  1. סטודיוB
    מחכה להמשך... תודה רבה
  2. ארבע
    איזו כתיבה נפלאה! מיזוג מושלם בין תוכן עמוק וחכם לצורה מלוטשת.
  3. עורכת התוכן
    לעונג לנו לארח ב'פרוג' את אילת בריטמן המיוחדת כל כך.
    צפויה לנו בעז"ה סדרה מלאת עומק ושיטוט ברבדים נסתרים...
    עם תפילה ואמונה שנמצא פה עוצמות וכלים מדהימים.
  4. nechamizak
    מרתק וייחודי!
      עורכת התוכן אוהב/ת את זה.
  5. גלבוע
    חזק ומדמיע.

    והכותרת של הסדרה מדהימה!
      עורכת התוכן אוהב/ת את זה.
  6. שרינה
    וואי מדהים!! הכתיבה ממש נוגעת בלב! מחכה בציפייה לפרק הבא
      עורכת התוכן אוהב/ת את זה.
  7. דפית
    רק אל תהפכי את כולנו לנזקקות לטיפול רגשי בסוף הסדרה... תני כלים לבית
  8. kshir
    מרתק.
    מחכה להמשך.
      עורכת התוכן ו-ארבע אוהבים את זה.
  9. פנינה ריימונד
    וואו.
    סוף כל סוף מאמר בתחום הרגש והנפש...
    אולי נפתח פורום פסיכולוגיה?
      ו8 ו-עורכת התוכן אוהבים את זה.