מדור עם כיתוב12.jpg

פנינה/ פרק ג'

שוב נעצרות המילים בפנים. "אני אעזור לך", אני אומרת. כמו אישה בוגרת ששמה את ידה הגדולה בתוך כפה הקטנה של ילדה. רק לחצות אתה את הכביש. היא יודעת את...
נכתב ע"י אילת בריטמן · ‏14/6/18 ·
  1. אילת בריטמן
    מה אתם עושים כשמישהו בוכה לידכם?

    כשהייתי צעירה הייתה לי תיאוריה שהאמנתי בה בכל לבי. בכל פעם שהייתי פוגשת מישהו או מישהי עם פרצוף נפול, עלוב, מישהו שהשפתיים שלו מכוונות באופן קבוע כלפי מטה ובאופן כללי, בפנים שלו יש מן משהו מובנה של אומללות, טענתי כי ללא ספק הוא פליט האסכולה החינוכית שגורסת שחשוב שתינוק יבכה הרבה.

    למה? כי ככה מתפתחות לו הריאות, כי הוא צריך להתחשל, כי בטח יש לו איזו מטרה נסתרת והוא בכלל מניפולטיבי. טוב, זה די ברור, אם כך נראית ההתחלה שלהם אז לא פלא שכך הם יוצאים בסוף.

    תינוקות למיטב הבנתי, צריך להרים, ולחבק, ולהרגיע. כל כך הרבה מכאובי לב, כל כך הרבה קשיים, כל כך הרבה רגעים לא מנוחמים וסיבות לבכות מזומנות להם בחיים. כמה אכזריות, כמה נוקשות צריכה להיות בבן אדם, באימא! כדי להביט בילד שלה צורח בעריסה ולהשאיר אותו שם כדי שברבות הימים יהפוך לאדם מחושל.

    השנים חלפו. את השיעור השני בענייני בכי קיבלתי מבתי בת השלוש. 'עכשיו נשחק שאני אימא ואת הילדה', היא הודיעה לי בלי למצמץ, בלי לחשוב אפילו על אפשרות כניסה למשא ומתן. יצר הסקרנות שלי החליט לדחות את השיקולים החינוכיים לזמן אחר והסכמתי.

    'טוב, אז עכשיו תבכי!'. כהרף עין שנתה בתי את מבע פניה, אפילו קולה השתנה והיא נהגה כמנהג מאמנת הצגות בקיאה ורגילה המלהקת תלמידות כיתה ח' לקראת מסיבת הסיום.

    - 'ווא... ווא...' ניסיתי.

    - 'יותר חזק!', היא ציוותה עלי. 'ככה מרגישים שזה לא באמת'.

    - 'וואו... וואאא', ניסיתי שוב.

    - 'עוד פעם, ועכשיו תעשי גם עם הפרצוף'.

    בפעם הזאת היא הייתה מרוצה כנראה, כי כהרף עין השתנה מבעה המלומד וחזרתי לשמוע את בבואתו הילדית של קולי שלי: 'די מתוקה, די לבכות. בואי, רוצה משחק? רוצה חיבוקי? אוי! תראי! הנה ציפור על העץ, הנה ציפור מצייצת. בואי נצייץ כמו הציפור. ציף ציף, ציף ציף, יופי!'

    מתוך סקרנות (לא אכחד, גם רגש קליל של נקם הסתתר שם) המשכתי לבכות.

    'די מתוקה, די, תפסיקי, די. אני אביא לך מהארון של שבת ממתק, טוב? מה את רוצה? וופל? עדש?' התכוננתי להמשיך עוד קצת בהצגה רק שלפתע זיהיתי אימה נוראה בפניה. היא כבר לא שיחקה. היא הייתה חסרת אונים. היא הייתה מבוהלת.

    'זהו', חיבקתי אותה, 'את אימא כל כך מתוקה, אפשר לגמור לשחק?' מבע של הקלה התפשט על פניה. 'לא! תהיי עוד פעם התינוקת אבל עכשיו תלכי לישון. מה שבטוח'.

    מדוע קשה לנו כל כך כשאנשים בוכים לידינו? מדוע כשזה קורה סף המתח שלנו עולה כל כך ואנו ממהרים לעשות הכול כדי להפסיקם? לא על כאבם אכפת לנו בדרך כלל כי אם על חוסר הנוחות שלנו. כאילו הטיל עלינו אי מי אחריות לכאבם וממילא גם אחריות להפסיק את הסבל שלהם וכמה שיותר מהר. אולי אלו רגשי אשמה? אולי הם נוגעים בכאבים שלנו? מעצימים את תחושת חוסר האונים שלנו? חושפים לעין כל כמה חלשים אנחנו באמת? כמה מעט אנחנו יכולים לעשות בשביל האחרים?

    הבכי הוא הספונג'ה של הנפש. לא זוכרת אם קראתי או המצאתי את הפתגם הזה, ובכל אופן, גם היום אני לא נותנת לתינוק התורן שלי לבכות בעריסה ומרימה, ומחבקת, ומלטפת, ומנסה בכל דרך אפשרית להבין מה זה ועל מה זה ולהרגיע את הכאב. משהו אחר השתנה.

    היום אני לא נבהלת כשמישהו בוכה לידי, אני כבר יודעת שאין זה מתפקידי להפסיק את התופעה הזו. אני כבר לא ממהרת להשתיק או להרגיע או להציע תנחומים. אני מוכנה להיות שם, להקשיב, לספוג, לקלוט. בכי הוא לא דם שצריך לעצור אותו במהירות האפשרית. בכי הוא שוטף, ומנקה, ומטהר, ומרגיע. בכי הוא הדרך היחידה אולי שמאפשרת ללכלוך הפנימי להישטף החוצה ביחד עם הדמעות. וכך בדיוק אני נוהגת עם פנינה. "תני לה לבכות", אני אומרת לה. "תני לפנינה המסורה לבכות. מותר לה. זה בסדר".

    וכאילו רק למילים הללו היא מחכה. הבכי מתפרץ החוצה. מתנקז, נשפך. פנינה חופנת את פניה בכפות ידיה, בוכה את נשמתה, את תמצית חייה. כמו נוזל מוגז שפורץ מתוך בקבוק, כמו חור שנבקע בצינור ומרטיב את כל מה שסביבו, כמו גרב שסותמת את מכונת הכביסה, ומשתחררת, ומציפה את כל חדר האמבטיה במים.

    כמו אישה, כמו אישה שמבכה על בניה. כי הם ישנם והיא איננה. ועינה, עינה יורדה מים.

    העיניים שלי, גם הן מתמלאות דמעות. מי רואה אותה בוכה ואינו בוכה. דחף עז, בלתי נשלט כמעט עולה בי. לקום, לחבק, להרגיע. אני לא עושה זאת, כמובן. פנינה לא הגיעה כדי שאקח אותה תחת חסותי ואעניק לה מכוחי. אם אתמוך בה עכשיו, אם אפרוש חסותי עליה, אם אנכס לעצמי את תפקיד המבוגר האחראי, החכם, היודע. זה שלוקח פיקוד בעת משבר, מבלי משים הופך את שאר הנוכחים למוגבלים, חסרי יכולת שיפוט ותלויים בו וגורם להם לסמוך עליו ולהסיר אחריות מכתפיהם, אעמיק אצלה את תחושת החידלון, הייאוש, האין אונים.

    פנינה הגיעה כדי שאעזור לה למצוא את כוחותיה בתוך עצמה. הם נמצאים שם, אני מאמינה בזה בלב שלם. לא קל לי לוותר על תפקיד המציל, המושיע, אך זהו תפקידי כרגע ואותו אני משתדלת למלא.

    - "המון בכי יש בתוך פנינה המסורה", אני אומרת בשקט, כשנראה שהעוצמה פחתה במקצת.

    - "זה נכון", פנינה מהנהנת בעצב. "ואת יודעת מה, זה בכי שאף פעם לא יצא, לא הרשיתי לו לצאת, לא יכולתי להרשות לו".

    - "עד היום לא יכולת לאפשר לפנינה המסורה לבכות, כי למה?"

    - "למה?" פנינה משתתקת רגע, מתכנסת. כאילו מחפשת את התשובה בתוכה. אחר מרימה אלי שתי עיניים נבוכות. "לא יודעת להגיד לך למה, אני פשוט לא בוכה וזהו".

    - "תשאלי את פנינה המסורה אם זה בסדר שאדבר אתה".

    שוב מתכווצות עיניה בתמיהה על הבקשות המוזרות שלי. עכשיו אבל אנחנו במקום אחר, ברית של אמון מתחילה להירקם בינינו. היא מתחילה לבטוח בי גם אם לא לגמרי ברור לה לאן אני מוליכה אותה.

    -"היא כאן עדיין?" אני מבררת, "מאחורי הכיסא?"

    -"כן".

    -"אז תשאלי אותה אם אני יכולה לדבר אתה, אם זה נוח לה שאדבר אתה עכשיו".

    -"לא. היא לא מוכנה לדבר אתך. היא מתביישת".

    -"ואתך, אתך היא כן מוכנה לדבר?"

    שוב שתיקה. ולבסוף- "כן. היא מוכנה לנסות".

    -"תשאלי אותה", אני אומרת לפנינה, "תשאלי את פנינה המסורה מה הדבר שהיא הכי זקוקה לו עכשיו".

    -"למה אני הכי זקוקה עכשיו?"

    -"לא, לא את. פנינה המסורה, שמתחבאת מאחורי הכיסא, מבוישת, מה היא צריכה?"

    רק הנשימות של שתינו ממלאות את החדר. פנינה עצומת עיניים. מנגינה נסתרת נשמעת בחדר. גם אני יכולה להבחין בצליל הדק, אך רק פנינה שומעת גם את המילים.

    "היא אומרת... היא אומרת..." שוב מתחילות הדמעות לרדת. היא ממשיכה לדבר כשהן מעורבבות בתוך המילים. "היא רוצה שיגידו לה שהיא בסדר. שאין לה מה להתבייש, שהיא מסתתרת שם עמוק מצופה בשכבות אבק, מיליונים של גרגרים. היא רוצה שיגידו לה שהיא חיה בפנים, שהיא לא מתה, שהיא לא נכבתה, שהיא יכולה לצאת מהמחבוא שלה, שמישהו עדיין מאמין לה, שלא כועסים עליה שהיא התחבאה כל השנים ופחדה והייתה חלשה ולא הצליחה לפגוש את הילדים שלה".

    -"פנינה", אפילו אני בקושי שומעת את קולי. "תגידי לה את כל זה, טוב?"

    היא מסתובבת לאט. 'רק עד החצי', היא מסמנת לי, 'אני לא יכולה יותר'.

    שוב נעצרות המילים בפנים. "אני אעזור לך", אני אומרת. כמו אישה בוגרת ששמה את ידה הגדולה בתוך כפה הקטנה של ילדה. רק לחצות אתה את הכביש. היא יודעת את הדרך הרי, אחר כך תמשיך כבר לבד.

    -"אני רוצה לומר לך פנינה המסורה, תחזרי אחרי",

    -"אני רוצה לומר לך פנינה המסורה", היא חוזרת במאמץ.

    -"אני רוצה לומר לך שאת בסדר",

    -"אני רוצה לומר לך שאת בסדר"

    -"ושאין לך במה להתבייש",

    -"ושאין לך מה להתבייש"

    -"ושאת לא אשמה",

    -"שאת לא אשמה", פנינה מסמנת לי לעצור עם היד, לוקחת אוויר וממשיכה לבד. "שאת לא אשמה שאת לא נוכחת, שאת יקרה לי ואני לא כועסת עלייך כי את לא אשמה. את לא אשמה, את לא אשמה, את לא..."

    היא משתתקת. אני חשה את השקט שבחדר ומתמסרת אליו. עכשיו אין צורך בדיבורים. גם הזמן הופך להיות קל, נטול משמעות, עוטף אותנו כמו ענן צמרירי רך.

    -"זהו, יצאה מהבוידם", משחררת פנינה צחוק קצר, הראשון נדמה לי מאז שהכרתי אותה.

    -"ואיך היא? איך היא מרגישה עכשיו?"

    -"שניה, אני צריכה לשאול אותה". פנינה עוצמת עיניים, קשובה.

    "האמת, מסנוור לה האור בעיניים, וגם האבק הזה, שהיא עטופה בו, היא לא בטוחה שהיא רוצה להתפטר ממנו. את יודעת, זה כמו לחשוף עור בהיר לשמש אחרי חודשים של חורף. זה כואב, זה מסוכן".

    -"תשאלי אותה איך היא מרגישה", אסור לי לתת עכשיו לפנינה להתחמק.

    -"לא יודעת, לא יודעת. היא מוצפת, אני מוצפת. לא מסוגלת להוציא אותה מהחדר, לא מסוגלת להסתכל לה אפילו בעיניים, בטח לא לקחת אותה אתי הביתה. נראה לי שאאפסן אותה בחזרה בבוידם, שתחכה כאן, בסבלנות עד לפעם הבאה. תקבלי אותה? מסכימה?"

    -"רוצה לומר לה משהו לפני שאתן נפרדות?"

    -"לומר לה משהו..." פנינה חוזרת על שאלתי בנימה שהיא ספק שאלה ספק הרהור. בסוף, כשהיא מרימה את עיניה אל השעון ומבינה שהזמן שלנו תם היא לוקחת נשימה עמוקה, מסתובבת אחורנית בבת אחת ומישירה מבט אמיץ לפנים.

    -"אל תדאגי", היא אומרת, וקולה רך כל כך. "אל תדאגי. אני אשוב".

תגובות

בכדי לרשום תגובה, עליך להרשם לאתר.
  1. מרחבית
    וואו, לא מבינה איך רק עכשיו ראיתי את הסדרה המאלפת הזו!
    קראתי את שלושת הפרקים ברצף ובשקיקה - בסדר הפוך - מהשלישי לראשון.
    מסע מרתק, כתוב טוב, מעניין, מציב צורת עבודה עם חלקי הנפש השונים ותובנות נוגעות.
    אהבתי מאוד! מחכה בציפיה להמשך התהליך!
      אילת בריטמן אוהב/ת את זה.
  2. פסי דבלינגר
    התובנה על הבכי מעניינת וחכימה!
      אילת בריטמן אוהב/ת את זה.
  3. סבתא חגי"ם
    יפה מאד! עשיר בתובנות!
    רק עד עכשיו סיפרת את סיפורה של פנינה ועכשיו חצי מהקטע סיפרת את סיפוריך שלך והגיגיך סביב הבכי וזה הרבה מדי ומיותר חוית פנינה מספיק עוצמתית ועשירה וחבל עליה....
      אילת בריטמן אוהב/ת את זה.
  4. פוזי
    ענקק!
    אמרתי לעצמי
    כשמכירים את בת השלש הגאונית מהסיפור.. זה הרבה יותר משעשע..
  5. nechamizak
    מקסים! הבכי הוא הספונג'ה של הנפש - קניתי!