הנושאים החמים
בס״ד.
מוצ״ש חיי שרה
פותח את הטלפון, בום פוש ראשון.
הרב צבי קוגן נעדר בסמוך לדובאי שבאיחוד האימרויות
וזה ממשיך
חשש גדול לחייו…
המוח מנסה להעביר נושא, אוי זה נורא.
כ״כ הרבה ״הותרו לפרסום״ בשנה האחרונה, הלב שלי כבר לא יכול להכיל, הוא דוחק…
מנסה לדפדף ולא מצליח.
מסתכל על הפרצוף של הקדוש הזה ובום, דמעות ממלאות את לחיי,
התמונה שלו מרטיטה לי את הגוף,
ולא, לא הכרתי אותו.
לא שוחחתי איתו ואין לי אפילו איזה צילום מסך של התכתבות איתו כמו שלל האושיות ביממות האחרונות - (איזה דבר מבחיל זה בכלל, ועוד שהוא מונח לפנייו בפרט.)
אני מדפדף לידיעה הבאה, נסיון חיסול בדאחיה.
זה לא עובד, לא מצליח להתנתק.
פלאשבקים התמונה שלו ניצבת לי מול העינים ושוב מרגיש את הדמעות בלחיים.
המוח שלי לא פרייאר הוא מתחיל להתחכם בתוכי.
אמנם אתה לב רגיש יחסית, אבל אנחנו עם מלומדי תלאות ובפרט בשנה האחרונה.
נו, אז כמובן כל פטירה של יהודי זה עצוב,
אבל מה דווקא הוא? ובפרט שלא הכרת אותו!
אבל אז זה קופץ לי
שבוע אחורה, שעת ערב.
נקלעתי לאיזה קופק׳ע מחוץ לבית כנסת במרכז הארץ
ובלי משים מצאתי את עצמי עמוק בתוך דיון ביטחוני מסווג עם הקודקודים החדים ביותר במדינת ישראל.
לא בא לזלזל
כי כמוהם אני…
בטוח בעצמי, במחשבתי, בדיבורי, ובהשקפותי.
ו״ללא משים״ (תופעה שהוכחה מחקרית כמצויה ביותר בקופקע׳ס כאין דו)
שומע את עצמי אומר -
המקום הכי בטוח היום ליהודים זה בדובאי, אנחנו בגלות ולא צריך להתכחש לזה, אולי הפוך צריך לעודד ולחיות את זה.
כולם השתתקו, הצלחה שיא למבינים בתחום…
אבל טוב אפשר להבין אותם.
זה לא משפט רגיל, ובטח לא ממני… אוהב הארץ מושבע - נעים להכיר.
אבל זהו כבר הייתי בשיא וכולם בשקט.
אז הוספתי להסביר כמה אנחנו אפסים וביבי ובן גביר וגלנט ומי לא,
אבל בדובאי? שם יודעים להילחם בטרור! ושיש כסף מפתחים טכנולוגיה ואז מסודרים בהכל וכ״ו וד״ל
מייד שהתאפסתי הצטמרר קלות, קול מזרחי לחש בי איזה מילים אני מוציא מהפה? הארץ אשר עיני ה׳ אלוקך בה!
אבל קול צפוני חזק יותר הדחיק… אנחנו בגלות! וכן ולא…
אני מנסה להמשיך לגלול.
אבל העינים הקדושות והבורקות של הרב קוגן מסתכלות לי עמוק בלב.
מרגיש כאילו:
עם המבט הישיר והצורם הוא מסתכל לי בעיניים!
ועם החיוך התמידי שלו הוא צוחק ואומר לי
מוטי עזוב הכל שטויות;
תבטח רק בה׳
שיהיו הדברים לעילוי נשמתו
צילום: דודי קפלר.
מוצ״ש חיי שרה
פותח את הטלפון, בום פוש ראשון.
הרב צבי קוגן נעדר בסמוך לדובאי שבאיחוד האימרויות
וזה ממשיך
חשש גדול לחייו…
המוח מנסה להעביר נושא, אוי זה נורא.
כ״כ הרבה ״הותרו לפרסום״ בשנה האחרונה, הלב שלי כבר לא יכול להכיל, הוא דוחק…
מנסה לדפדף ולא מצליח.
מסתכל על הפרצוף של הקדוש הזה ובום, דמעות ממלאות את לחיי,
התמונה שלו מרטיטה לי את הגוף,
ולא, לא הכרתי אותו.
לא שוחחתי איתו ואין לי אפילו איזה צילום מסך של התכתבות איתו כמו שלל האושיות ביממות האחרונות - (איזה דבר מבחיל זה בכלל, ועוד שהוא מונח לפנייו בפרט.)
אני מדפדף לידיעה הבאה, נסיון חיסול בדאחיה.
זה לא עובד, לא מצליח להתנתק.
פלאשבקים התמונה שלו ניצבת לי מול העינים ושוב מרגיש את הדמעות בלחיים.
המוח שלי לא פרייאר הוא מתחיל להתחכם בתוכי.
אמנם אתה לב רגיש יחסית, אבל אנחנו עם מלומדי תלאות ובפרט בשנה האחרונה.
נו, אז כמובן כל פטירה של יהודי זה עצוב,
אבל מה דווקא הוא? ובפרט שלא הכרת אותו!
אבל אז זה קופץ לי
שבוע אחורה, שעת ערב.
נקלעתי לאיזה קופק׳ע מחוץ לבית כנסת במרכז הארץ
ובלי משים מצאתי את עצמי עמוק בתוך דיון ביטחוני מסווג עם הקודקודים החדים ביותר במדינת ישראל.
לא בא לזלזל
כי כמוהם אני…
בטוח בעצמי, במחשבתי, בדיבורי, ובהשקפותי.
ו״ללא משים״ (תופעה שהוכחה מחקרית כמצויה ביותר בקופקע׳ס כאין דו)
שומע את עצמי אומר -
המקום הכי בטוח היום ליהודים זה בדובאי, אנחנו בגלות ולא צריך להתכחש לזה, אולי הפוך צריך לעודד ולחיות את זה.
כולם השתתקו, הצלחה שיא למבינים בתחום…
אבל טוב אפשר להבין אותם.
זה לא משפט רגיל, ובטח לא ממני… אוהב הארץ מושבע - נעים להכיר.
אבל זהו כבר הייתי בשיא וכולם בשקט.
אז הוספתי להסביר כמה אנחנו אפסים וביבי ובן גביר וגלנט ומי לא,
אבל בדובאי? שם יודעים להילחם בטרור! ושיש כסף מפתחים טכנולוגיה ואז מסודרים בהכל וכ״ו וד״ל
מייד שהתאפסתי הצטמרר קלות, קול מזרחי לחש בי איזה מילים אני מוציא מהפה? הארץ אשר עיני ה׳ אלוקך בה!
אבל קול צפוני חזק יותר הדחיק… אנחנו בגלות! וכן ולא…
אני מנסה להמשיך לגלול.
אבל העינים הקדושות והבורקות של הרב קוגן מסתכלות לי עמוק בלב.
מרגיש כאילו:
עם המבט הישיר והצורם הוא מסתכל לי בעיניים!
ועם החיוך התמידי שלו הוא צוחק ואומר לי
מוטי עזוב הכל שטויות;
תבטח רק בה׳
שיהיו הדברים לעילוי נשמתו
צילום: דודי קפלר.
