תמונת כותרת: pixabay



יש משהו במונח 'אהבת חינם' שהוא קצת מגרד.

לא בגלל הדיון על משמעותו, כמו העובדה שפעמים רבות הוא יהיה המוטיב המרכזי בריקודי 'מה יפית', או מילים שחוקות וחלולות בכל פעם שעולה טענה כאובה כלשהי.

אבל לא ניתן להימלט מהעיסוק באהבה זו.

אחד מהסעיפים היותר כבדים בשולחן ערוך, בתחילת יורה דעה, עוסק ביחס שאמורים לתת לזה שאינו שומר מצוות, "האוכל נבלות לתיאבון".

מרן ה'חזון איש' כותב שם אחד מהחידושים המופלאים בבהירותם: "אין דין 'מורידין' אלא בזמן שהשגחתו יתברך גלויה, ואז היה ביעור הרשעים גדרו של עולם. אבל בזמן ההעלם שנכרתה האמונה מן דלת העם, אין במעשה ההורדה גדר הפרצה אלא תוספת הפרצה, שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה ואלימות חס ושלום".

פעם, בעבר הרחוק, עת ההשגחה הייתה גלויה, היו נהוגות סנקציות קשות מאוד כנגד אלו שהרשיעו. אבל היום, כשהעם חסר אמונה אמיתית, הרי שבהנהגה קשה, לא רק שלא נצליח לגדור משהו, אלא עוד נגרום לפרצה חמורה עוד יותר, שבה הדבקנו לתורה ושומריה תווית של אלימים.

אז הבנו מה לא לעשות נגדם. אבל מה כן?

"---וכיוון שכל עצמנו לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם ##בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידנו מגעת".

זו לא המלצה, זה גם לא קטע מאיגרותיו המליציות או שורות של דברי מחשבה. שימו לב למיקום. זה 'חזון איש' על השולחן ערוך. קוראים לזה בשפה שלנו "הלכה".

יכול להיות שזו אפילו חומרה. חומרה שבה פוסק מרן ה'חזון איש' שמחליפים את הגישה לעבותות של אהבה וגם זה, עד כמה שידנו מגעת.

מן הסתם הוא לא חשוד על איזו גישה קלילה ומילים יפות של מי שנוח להם בחיבוקים מאשר במלחמה.

האם אנחנו מסוגלים לעמוד בקושי הזה שבו נבוא אל העם, גם זה שנשבה בהסתה המחרידה, עם עבותות האהבה במקום עם זעם?!


משפחה פינס.JPG


בבוקר צח, השבוע, מול נוף מרהיב, אלו היו כמה רגעים של שתיקה ביני לבין דדי.

הוא קיבוצניק מהדור החדש, שעוסק בכלל בתחומים שרחוקים מאוד מהפרות והטרקטור. הוא חברותא נפלא. עושה קצת חיים קשים עם הניסיון לדחוף על התורה פירושים שחורגים לעיתים משבעים הפנים. (לך תתווכח איתו שאין שום סיכוי ש'ועשו סייג לתורה' אין הכוונה שלפעמים לתורה צריך לשים גדר שהיא לא תחצה אותה לתוך החיים שלנו.)

הוא לא יוותר על החברותא, גם אם זה אומר שהוא יעצור הכל רגע לפני העלייה למטוס, או לפנות בוקר בדרך לעבודה. הפעם גם ישבנו יחד, חצי שעה שהתארך לשלוש שעות. בסופן שתקנו.

הוא שבר את השתיקה בסוף ואמר באנחה: "מתי כבר העם הזה ייפגש בלי כל הפוליטיקאים באמצע? מתי כבר נשב יותר ביחד?"

בפעם הזו, לא התווכחנו בכלל. הוא כל כך צודק.

יש כאן עם שלם, שתי קבוצות, שאפילו לא אומרות כל אחת את דעתה. אלו שאומרים הם פוליטיקאים ציניים גדושי אינטרסים או אנשי תקשורת מלאי אג'נדה. אבל העם, זה שבאמצע, לא מכיר בכלל.

זאת אומרת, ר' מוישה גפני הוא שליח ציבור לא רע בכלל, ויכול להיות שאפילו הוא יכול להיות ראש כולל עוד יותר טוב. וכך ר' אריה דרעי ור' יענק'ל ליצמן וחבריהם. אבל כיום הם לא מייצגי היהדות. הם אינם גדולי ישראל, אלא שלוחיהם למקום ותחום ספציפי מאוד. כך גם לא עיתונאים חרדים רהוטי דיבור וחדי לשון שאין חולק שלעיתים עושים עבודה נפלאה. ואנחנו נלך לישון בנחת. הם הרי "יגנו" על היהדות.

ואיפה אנחנו? איפה אתם?

בעיצומו של החורף הזה, פגשתי כמה קבוצות של נוער חילוני שבאו ללמוד על יושבי הארץ ועל אזרחות. אחת מהן הייתה של תיכון מירושלים. שני הנושאים שנבחרו על ידי התלמידים - במספר כמעט זהה של קולות - היו חרדים וצבא. בשל כך הם חולקו לשניים, לכל קבוצה הוזמן מישהו שייצג את הנושא.

סידרה ההשגחה שאיש הצבא לא הופיע, וכך מצאתי את עצמי מול קבוצה אחת טעונה שחיכתה ימים לטיול הזה כדי לתקוף את הדוס התורן; ומול קבוצה עוד יותר טעונה, שלא רק שמתוסכלת מכך שלא הגיע מי שישלהב את הרעל שיש להם בעיניים על צבא ההגנה לישראל, אלא עוד מופיע תחתיו פרזיט משתמט.

ירושלמים, אמרתי לעצמי, מה יכול להיות. אנחנו אחים לגמרי. אותה שפה, גדלנו על אותה מפלצת בקריית יובל, הרחנו את אותו מחנה יהודה.

למרבה התדהמה, הם הכירו את החרדים והיהדות אולי הכי פחות מכל קבוצה אחרת, כולל מיישובים אי שם שהשם שלהם נראה שהומצא על ידי האקדמיה ללשון העברית. חלק מהתלמידים היו כה רציניים עד שהם באו עם מחברות ועטים וביקשו לשאול שאלות אין ספור גם אחרי שהכל נגמר, ונגמר רק כי הזמן עבר, לא כי הצלחנו להקיף הכל.

איך זה קרה?

איך גל יפסיק לתעב - ובצדק מבחינתו - חרדים פרזיטים שודדי המיסים שלו, אם הוא בכלל לא מכיר אותם, ואיך ר' ישראל מאיר יפסיק לשלוח גיצי זעם ל"מחללי השבת האלו", אם הוא לא פתח את ה'חזון איש', והחל לצאת עם עבותות האהבה כדי לשבת עם גל לשיחה פשוטה, של אחים.

כי גל, כמה שנכעס עליו, לא עשה כלום. הוא פשוט גדל בבית הלא נכון.

אז תשאלו את עצמכם כל בוקר: מה אתה עשית בשביל אהבה?