הנושאים החמים
בס"ד
תודה להנהלת פרוג שאישרה להעלות את הסיפור.
לא שאלתי למה, כנראה למען הרמת המורל המדשדש והצולע שלכם, בימים עגומים אלו של טרום הכרזת שכונתכם כאזור אדום...
נ"ג
******
בס"ד
איזה יום משוגע, אני עדיין לא מצליח לעכל את כל ההתרחשויות. רק עכשיו, כשהקניון כבר חצי ננעל, ואני ובועז פורשים את הברזנט השחור על ה"מוצב" שלנו באמצע המסדרון, מתחיל להתגלגל לי סדר במחשבות.
איזה יום.
בהתחלה, בבוקר, בקושי הספקתי לגלגל את הברזנט ולהגיד בוקר טוב למוסקט, השומר בשער A6, וכבר נכנס לי לקוח עם המון פוטנציאל.
לפי השעון שלו ידעתי מייד שזה הטיפוס שלא משנה לו המחיר, העיקר המותג. גם מקל ההליכה שלו היה נראה משהו מוצק מאוד, דק וכבד, יקררר. השיער שלו היה ברובו שחור, וזה אומר לקוח שצובע בחומרים טובים, אחד שיש לו זמן פנוי, כסף, וראי טוב בכל פינה בבית.
נשענתי על המרפקים על הדלפק עם השמנים הממותגים, אלו שמגיעים בצנצנות קטנות בצבע לבן ורוד ועליהם תלתן כחול, וחיכיתי עד שהוא יעשה את הסיבוב שלו. כמו שחשבתי, הוא קצת לא מצא את עצמו, בכל זאת - שעת בוקר, חלק מהחנויות עדיין סגורות. ברגע שהמבט שלו נפל עליי, נתתי בו את המבט הכי מכבד שלי, נזהרתי לא להיראות סתם חנפן שמריח דולרים כמו כלב גישוש שמחפש זהב בפירמידות, ונתתי לו להוביל.
זו, אגב, אסטרטגיה מאוד קשה ליישום, האיראנים אלופים בזה, גם אני. הלקוח שלך חייב להרגיש שהוא זה שבכלל פנה אליך, לא אתה אליו, ולכן אתה יכול למכור לו מה שבא לך - והוא יהיה מרוצה עד הגג ולא יחשוב שאתה מנסה לדחוף לו סתם דברים שהוא לא צריך.
הלקוח הפוטנציאלי שלי התקרב אליי, כן, לפעמים קשר העין הראשוני עושה יופי את העבודה, והוא שאל אותי בקול זריז ומסודר של אחד שרגיל להחזיק את העניינים קצר: אתה יודע מתי סולובנצ'יק גולדן פותחים?
סולובנצ'יק גולדן. עוד אחד מלייאן. החבר'ה המקומיים קוראים להם בפשטות "חנות התכשיטים של סולובנצ'יק", פה ושם יש כמה כאלו של "תכשיטי סולובנצ'יק", אבל "סולובנצ'יק גולדן"?, זה אחד מנותק, מחוץ לעיר בכלל, זה אפשר לדחוף לו את חבילת הפרימיום לנכים.
עניתי לו שהם פותחים עוד דקות ספורות, והוספתי בנימוס אמיתי שאני מצטער באמת שהם לא פותחים קודם.
מובן שהוא נפל למלכודת היפה שלי, והתחלנו לפטפט. ידעתי שהוא לא ממהר, והוא יחכה את העשר דקות עד לפתיחת החנות. הרבה יותר זמן ממה שאני צריך. והוא כבר מתחיל לספר לי מעצמו שהוא קונה לאשתו משהו מיוחד לכבוד שלושים ושלוש שנות נישואין.
תוך כדי שיחה אני מושיט לו באגביות את הכיסא שלי, מסרב למחאות שלו, לוקח ממנו את המקל ומניח בצד. עכשיו אנחנו כבר לא סתם מכרים אלא מיודדים קצת.
וזה השלב שאני מתחיל לדחוף לו.
אני מחכה לרגע שהוא מבין שגם הוא צריך להתעניין בי בחזרה - הרגע הזה תמיד מגיע, אצל כל אחד בטיימינג אחר - ואני מסביר לו כאילו באדישות סטואית שאני מוכר שמנים ייחודיים שמשחררים שרירים תפוסים בצ'יק.
בזמן שהוא קצת מתחיל להתעניין, אני מושך את השיחה לכיוון הבעיות מפרקים שלו, והוא שמח לספר על הסיבות בגינן הוא כבר בגילו מתנייד עם מקל, ואני משחיל בעדינות פה ושם כמה השמנים שלי ממש טובים. ב ד י ו ק בשביל אחד כמוהו.
אני נותן לו כל הזמן להוביל את השיחה, ומידי פעם עוזר לשיחה לחזור לנושא הקריטי: השמנים שאני מוכר.
בסוף נופל לו האסימון, והוא שואל אותי ברצינות: יש לך אולי מכל השמנים שלך משהו שיעזור לי קצת? לפעמים אחרי יום שלם הברכיים שלי פשוט מתמוטטות.
דאנג! באוזני רוחי אני שומע כבר את דנדון פעמוני הנצחון, ואני על הסוס. אני מהרהר בצורה מוגזמת בשאלה, מגרד קצת, פותח את כל הארוניות הקטנות שנמצאות מתחת הדלפק שלי, ומתחיל להוציא בקבוקונים.
אני מקפיד לפלוט כאילו בסתמיות שאלו לא הדברים שבאמת יעזרו לו, ואחר כך אני זורק סכומים לעצמי, ומקפיד להעלות את הרף לאט לאט. הלקוח שלי לא מראה סימני רתיעה מהמחירים, ככה שהניצחון עוד רגע אצלי.
ואז אני מסמן לבועז שבדיוק נכנס, תגיד, יש לנו אולי את שמן כרמי המרפא מאלבניה?
בועז כבר מכיר טוב את התפקיד שלו, וממהר לענות שאולי נשארו בודדים והוא רץ לבדוק.
בזמן שבועז ממלמל בוקר טוב למכרה הזהב הנכה שיושב מולי על הכיסא, אני מספר לו על אלבניה, על המסורת בת אלפי השנה שעוברת אצלם מדור לדור בהכנת שמני מרפא, בדיוק בדיוק מה שהוא צריך עכשיו עם הבעיות שלו בהליכה. אני מספר לו כמסיח לפי תומו שאני עצמי פותח כל בוקר במריחת השמנים האלו, ועצוב לי רוב האנשים לא יכולים להרשות לעצמם אפילו פעם בשנה (ופה אני זורק לו את המחיר הכי יקר שאמרתי בחודש האחרון), ומקפיד לעשות את הכל באגביות כזו. אני הרי בכלל לא איש מכירות, סתם חבר שמפטפט איתו בזמן שאנחנו מחכים לחנות התכשיטים המפונפנת מולי.
כמובן שאני מקפיד לא לדבר בכלל בשפה מכירתית, אלא להתמקד בחיים שלו, מה הוא עושה (יבואן של עגלות צעצוע לילדות, יש לו עשר סניפים בבני ברק, שבע בירושלים, אחד בתל אביב ושלושה במודיעין עילית), וכולי. חברים, מה.
בועז חוזר די מהר, ומדקלם יפה את השורה שלו: כן, נשארו כמה, האמת שחשבתי לקנות סוף סוף אחד בשביל אמא שלי הצדיקה, אבל לא משנה, אני יודע שיש לאמא שלי עוד חצי בקבוק, אקנה לה מהמלאי החדש עוד חודש.
עוד חודש. בטח.
משווק העגלות כבר תקוע עמוק בתוך העיסקה, להוט, ומברר בקול חד: אז נשארו לכם? כמה?
בועז ממהר להביא לו את כל מה "שנשאר". שזה בערך שלושים בקבוקונים, שלוש מארזים שלמים.
וככה, תוך חמש דקות של שיחה נחמדה בין חברים טובים, אני מתפטר מכל הסטוק הגרוע של השמנים שקניתי לפני שנתיים ועד היום לא ידעתי איך להתפטר מהם. ריח של שמן מכונות, מרקם של נייר זכוכית, והשפעה על השרירים כמו פיסת צמר גפן ברוח בין ערביים. אפס השפעה, כלום. אבל מה, אני לא רמאי. ההפך. אני מאמין למה שאני אומר.
ברור לי שאם הלקוח הנכה העשיר יאמין – בטח יהיה אצלו איזה שיפור בשרירים. וכמו שהוא יודע בגיל שלו – הבריאות שווה כל מחיר.
אחר כך הוא רואה שגולדן סולובייצ'יק פתחו, והוא נפרד ממני בחיבוק של מכר ותיק, לקח את השקית המהודרת שבועז מגיש לו, בתוכה ארגז השמנים, ומדדה לאיטו אל היעד הבא.
וכל זה היה רק ההתחלה.
בהמשך מכרנו עוד כמה שמנים פה ושם. אפילו הצלחנו להיפטר משמן השנצן הצהוב, זה ששכב אצלנו שנה וחצי בלי תזוזה, ואחרי הצוהריים, ממש לפני הסגירה, הגיע הלקוח האמיתי של היום.
חיים המסכן!
שנים שלא ראיתי אותו אצלי...
כשחיים מגיע, אני כולי מתמלא שמחה, מודה.
לא שחיים רואה עליי משהו, כמובן. אני מקבל אותו בפנים רציניות של חבר ותיק. של אחד שאכפת לו, מציע לו לשבת איתי בפנים, בצד של המוכרים, עושה את עצמי עסוק-אבל-מתאמץ-להקשיב, ולוקח הרבה אוויר לריאות.
חיים מאוד אומלל.
כלומר, לא באמת.
באמת הוא מתקין מזגנים מבוקש, ידי זהב, רשימת לקוחות מוסדיים שלא נגמרת, אבל בהרגשה שלו – הוא אומלל.
פעם אשתו מציקה לו, פעם זרח, הבן הבכור המטורלל שלו, ולפעמים מישה, גיסו. תמיד יש לחיים רק תלונות.
ואני, מודה, שווה להקשיב.
כי אחרי שחיים פורק את כל התלונות השבועיות, סדר גודל של שעה וחצי ככה ברצף, הוא צריך משהו שיחזק לו את האישיות. שימלא אותו שמחה.
אני מחליק פנימה בזהירות, נותן לו להבין שאני החבר האמיתי שהוא צריך, מהמהם בתבונה ומגבה אותו בשלל המלחמות האינסופיות שלו מול השכנים, גרושתו, המנהל של הת"ת של זרח, ועוד.
ותוך כדי, אני ממליץ לו באגביות על השמנים הכי שווים, והוא קונה את כולם בהיסח הדעת.
היום הצלחתי למכור לו גם את 'סוסון היאור המיתולוגי' – השמן של חברת ארומתיה, רק דכאוניים אמיתיים נהנים ממנו. מורחים אותו על השפם, מפנזטים שהריח שלו משפר להם את המצב רוח. לא שאני מבין איך ריח של סוסים מעורב בזיעה מצרית עושה משהו טוב, אבל מי אני שאקבע.
אני רק מוכר בקניון, ועכשיו סוגר את היום, איש פשוט, ישר, נקי כפיים.
מתי שגמרתי לכסות את הדוכן בברזנט, קלטתי ששכחתי בצד בקבוקון אחד של כרמי המרפא באלבניה, ואני לוקח אותו ומעיף לפח הכי קרוב. למי יש כוח להרים את הברזנט רק בשבילו, אה?
ועכשיו אני הולך הביתה.
שמח, יודע שעשיתי היום המון טוב. גם לי, נכון, אבל בעיקר ללקוחות שלי.
(הטקסט מבוסס על וידוי אמיתי של איש מכירות)
איור | ישראל קיש האגדי: iskish2.4
כרוכית
etrog.net.il
************************
ועכשיו הגיע הזמן לקצת פרסומת עצמית, איזה כיף:
חיפשתם מישהו שיעשה לכם עבודת כתיבה מכל סוג?
שיווקית?
טכנית?
לבבית?
עניינית?
הומוריסטית?
עריכת טקסט קיים ושיפורו?
אם כן, פנו אליי עוד היום;
NG054NG כרוכית ג'ימייל נקודה קום!
תודה להנהלת פרוג שאישרה להעלות את הסיפור.
לא שאלתי למה, כנראה למען הרמת המורל המדשדש והצולע שלכם, בימים עגומים אלו של טרום הכרזת שכונתכם כאזור אדום...
נ"ג
******
בס"ד
איזה יום משוגע, אני עדיין לא מצליח לעכל את כל ההתרחשויות. רק עכשיו, כשהקניון כבר חצי ננעל, ואני ובועז פורשים את הברזנט השחור על ה"מוצב" שלנו באמצע המסדרון, מתחיל להתגלגל לי סדר במחשבות.
איזה יום.
בהתחלה, בבוקר, בקושי הספקתי לגלגל את הברזנט ולהגיד בוקר טוב למוסקט, השומר בשער A6, וכבר נכנס לי לקוח עם המון פוטנציאל.
לפי השעון שלו ידעתי מייד שזה הטיפוס שלא משנה לו המחיר, העיקר המותג. גם מקל ההליכה שלו היה נראה משהו מוצק מאוד, דק וכבד, יקררר. השיער שלו היה ברובו שחור, וזה אומר לקוח שצובע בחומרים טובים, אחד שיש לו זמן פנוי, כסף, וראי טוב בכל פינה בבית.
נשענתי על המרפקים על הדלפק עם השמנים הממותגים, אלו שמגיעים בצנצנות קטנות בצבע לבן ורוד ועליהם תלתן כחול, וחיכיתי עד שהוא יעשה את הסיבוב שלו. כמו שחשבתי, הוא קצת לא מצא את עצמו, בכל זאת - שעת בוקר, חלק מהחנויות עדיין סגורות. ברגע שהמבט שלו נפל עליי, נתתי בו את המבט הכי מכבד שלי, נזהרתי לא להיראות סתם חנפן שמריח דולרים כמו כלב גישוש שמחפש זהב בפירמידות, ונתתי לו להוביל.
זו, אגב, אסטרטגיה מאוד קשה ליישום, האיראנים אלופים בזה, גם אני. הלקוח שלך חייב להרגיש שהוא זה שבכלל פנה אליך, לא אתה אליו, ולכן אתה יכול למכור לו מה שבא לך - והוא יהיה מרוצה עד הגג ולא יחשוב שאתה מנסה לדחוף לו סתם דברים שהוא לא צריך.
הלקוח הפוטנציאלי שלי התקרב אליי, כן, לפעמים קשר העין הראשוני עושה יופי את העבודה, והוא שאל אותי בקול זריז ומסודר של אחד שרגיל להחזיק את העניינים קצר: אתה יודע מתי סולובנצ'יק גולדן פותחים?
סולובנצ'יק גולדן. עוד אחד מלייאן. החבר'ה המקומיים קוראים להם בפשטות "חנות התכשיטים של סולובנצ'יק", פה ושם יש כמה כאלו של "תכשיטי סולובנצ'יק", אבל "סולובנצ'יק גולדן"?, זה אחד מנותק, מחוץ לעיר בכלל, זה אפשר לדחוף לו את חבילת הפרימיום לנכים.
עניתי לו שהם פותחים עוד דקות ספורות, והוספתי בנימוס אמיתי שאני מצטער באמת שהם לא פותחים קודם.
מובן שהוא נפל למלכודת היפה שלי, והתחלנו לפטפט. ידעתי שהוא לא ממהר, והוא יחכה את העשר דקות עד לפתיחת החנות. הרבה יותר זמן ממה שאני צריך. והוא כבר מתחיל לספר לי מעצמו שהוא קונה לאשתו משהו מיוחד לכבוד שלושים ושלוש שנות נישואין.
תוך כדי שיחה אני מושיט לו באגביות את הכיסא שלי, מסרב למחאות שלו, לוקח ממנו את המקל ומניח בצד. עכשיו אנחנו כבר לא סתם מכרים אלא מיודדים קצת.
וזה השלב שאני מתחיל לדחוף לו.
אני מחכה לרגע שהוא מבין שגם הוא צריך להתעניין בי בחזרה - הרגע הזה תמיד מגיע, אצל כל אחד בטיימינג אחר - ואני מסביר לו כאילו באדישות סטואית שאני מוכר שמנים ייחודיים שמשחררים שרירים תפוסים בצ'יק.
בזמן שהוא קצת מתחיל להתעניין, אני מושך את השיחה לכיוון הבעיות מפרקים שלו, והוא שמח לספר על הסיבות בגינן הוא כבר בגילו מתנייד עם מקל, ואני משחיל בעדינות פה ושם כמה השמנים שלי ממש טובים. ב ד י ו ק בשביל אחד כמוהו.
אני נותן לו כל הזמן להוביל את השיחה, ומידי פעם עוזר לשיחה לחזור לנושא הקריטי: השמנים שאני מוכר.
בסוף נופל לו האסימון, והוא שואל אותי ברצינות: יש לך אולי מכל השמנים שלך משהו שיעזור לי קצת? לפעמים אחרי יום שלם הברכיים שלי פשוט מתמוטטות.
דאנג! באוזני רוחי אני שומע כבר את דנדון פעמוני הנצחון, ואני על הסוס. אני מהרהר בצורה מוגזמת בשאלה, מגרד קצת, פותח את כל הארוניות הקטנות שנמצאות מתחת הדלפק שלי, ומתחיל להוציא בקבוקונים.
אני מקפיד לפלוט כאילו בסתמיות שאלו לא הדברים שבאמת יעזרו לו, ואחר כך אני זורק סכומים לעצמי, ומקפיד להעלות את הרף לאט לאט. הלקוח שלי לא מראה סימני רתיעה מהמחירים, ככה שהניצחון עוד רגע אצלי.
ואז אני מסמן לבועז שבדיוק נכנס, תגיד, יש לנו אולי את שמן כרמי המרפא מאלבניה?
בועז כבר מכיר טוב את התפקיד שלו, וממהר לענות שאולי נשארו בודדים והוא רץ לבדוק.
בזמן שבועז ממלמל בוקר טוב למכרה הזהב הנכה שיושב מולי על הכיסא, אני מספר לו על אלבניה, על המסורת בת אלפי השנה שעוברת אצלם מדור לדור בהכנת שמני מרפא, בדיוק בדיוק מה שהוא צריך עכשיו עם הבעיות שלו בהליכה. אני מספר לו כמסיח לפי תומו שאני עצמי פותח כל בוקר במריחת השמנים האלו, ועצוב לי רוב האנשים לא יכולים להרשות לעצמם אפילו פעם בשנה (ופה אני זורק לו את המחיר הכי יקר שאמרתי בחודש האחרון), ומקפיד לעשות את הכל באגביות כזו. אני הרי בכלל לא איש מכירות, סתם חבר שמפטפט איתו בזמן שאנחנו מחכים לחנות התכשיטים המפונפנת מולי.
כמובן שאני מקפיד לא לדבר בכלל בשפה מכירתית, אלא להתמקד בחיים שלו, מה הוא עושה (יבואן של עגלות צעצוע לילדות, יש לו עשר סניפים בבני ברק, שבע בירושלים, אחד בתל אביב ושלושה במודיעין עילית), וכולי. חברים, מה.
בועז חוזר די מהר, ומדקלם יפה את השורה שלו: כן, נשארו כמה, האמת שחשבתי לקנות סוף סוף אחד בשביל אמא שלי הצדיקה, אבל לא משנה, אני יודע שיש לאמא שלי עוד חצי בקבוק, אקנה לה מהמלאי החדש עוד חודש.
עוד חודש. בטח.
משווק העגלות כבר תקוע עמוק בתוך העיסקה, להוט, ומברר בקול חד: אז נשארו לכם? כמה?
בועז ממהר להביא לו את כל מה "שנשאר". שזה בערך שלושים בקבוקונים, שלוש מארזים שלמים.
וככה, תוך חמש דקות של שיחה נחמדה בין חברים טובים, אני מתפטר מכל הסטוק הגרוע של השמנים שקניתי לפני שנתיים ועד היום לא ידעתי איך להתפטר מהם. ריח של שמן מכונות, מרקם של נייר זכוכית, והשפעה על השרירים כמו פיסת צמר גפן ברוח בין ערביים. אפס השפעה, כלום. אבל מה, אני לא רמאי. ההפך. אני מאמין למה שאני אומר.
ברור לי שאם הלקוח הנכה העשיר יאמין – בטח יהיה אצלו איזה שיפור בשרירים. וכמו שהוא יודע בגיל שלו – הבריאות שווה כל מחיר.
אחר כך הוא רואה שגולדן סולובייצ'יק פתחו, והוא נפרד ממני בחיבוק של מכר ותיק, לקח את השקית המהודרת שבועז מגיש לו, בתוכה ארגז השמנים, ומדדה לאיטו אל היעד הבא.
וכל זה היה רק ההתחלה.
בהמשך מכרנו עוד כמה שמנים פה ושם. אפילו הצלחנו להיפטר משמן השנצן הצהוב, זה ששכב אצלנו שנה וחצי בלי תזוזה, ואחרי הצוהריים, ממש לפני הסגירה, הגיע הלקוח האמיתי של היום.
חיים המסכן!
שנים שלא ראיתי אותו אצלי...
כשחיים מגיע, אני כולי מתמלא שמחה, מודה.
לא שחיים רואה עליי משהו, כמובן. אני מקבל אותו בפנים רציניות של חבר ותיק. של אחד שאכפת לו, מציע לו לשבת איתי בפנים, בצד של המוכרים, עושה את עצמי עסוק-אבל-מתאמץ-להקשיב, ולוקח הרבה אוויר לריאות.
חיים מאוד אומלל.
כלומר, לא באמת.
באמת הוא מתקין מזגנים מבוקש, ידי זהב, רשימת לקוחות מוסדיים שלא נגמרת, אבל בהרגשה שלו – הוא אומלל.
פעם אשתו מציקה לו, פעם זרח, הבן הבכור המטורלל שלו, ולפעמים מישה, גיסו. תמיד יש לחיים רק תלונות.
ואני, מודה, שווה להקשיב.
כי אחרי שחיים פורק את כל התלונות השבועיות, סדר גודל של שעה וחצי ככה ברצף, הוא צריך משהו שיחזק לו את האישיות. שימלא אותו שמחה.
אני מחליק פנימה בזהירות, נותן לו להבין שאני החבר האמיתי שהוא צריך, מהמהם בתבונה ומגבה אותו בשלל המלחמות האינסופיות שלו מול השכנים, גרושתו, המנהל של הת"ת של זרח, ועוד.
ותוך כדי, אני ממליץ לו באגביות על השמנים הכי שווים, והוא קונה את כולם בהיסח הדעת.
היום הצלחתי למכור לו גם את 'סוסון היאור המיתולוגי' – השמן של חברת ארומתיה, רק דכאוניים אמיתיים נהנים ממנו. מורחים אותו על השפם, מפנזטים שהריח שלו משפר להם את המצב רוח. לא שאני מבין איך ריח של סוסים מעורב בזיעה מצרית עושה משהו טוב, אבל מי אני שאקבע.
אני רק מוכר בקניון, ועכשיו סוגר את היום, איש פשוט, ישר, נקי כפיים.
מתי שגמרתי לכסות את הדוכן בברזנט, קלטתי ששכחתי בצד בקבוקון אחד של כרמי המרפא באלבניה, ואני לוקח אותו ומעיף לפח הכי קרוב. למי יש כוח להרים את הברזנט רק בשבילו, אה?
ועכשיו אני הולך הביתה.
שמח, יודע שעשיתי היום המון טוב. גם לי, נכון, אבל בעיקר ללקוחות שלי.
(הטקסט מבוסס על וידוי אמיתי של איש מכירות)
איור | ישראל קיש האגדי: iskish2.4
כרוכית
etrog.net.il
************************
ועכשיו הגיע הזמן לקצת פרסומת עצמית, איזה כיף:
חיפשתם מישהו שיעשה לכם עבודת כתיבה מכל סוג?
שיווקית?
טכנית?
לבבית?
עניינית?
הומוריסטית?
עריכת טקסט קיים ושיפורו?
אם כן, פנו אליי עוד היום;
NG054NG כרוכית ג'ימייל נקודה קום!
