הנושאים החמים
הביקור באושוויץ אינו עוד ביקור. זהו מסע. מסע עמוק לתוככי הנפש והנשמה. במסע נכון במקום, כל פני אישיותו של האדם צפות ועולות למול עיניו בבהירות מדהימה. אני כבר מדמה לחשוב שאדם שבנפשו ליקויים, כשהכוונה לאלו האכזריים, אינו צריך לגשת לרופא נפש, מספיק שייגש למחנה השמדה, בו יראה בצורה האמיתית ביותר לאן יכול אדם להגיע. הרתיעה הנוראית תהיה רפואתו. כן, הנאצים היו בני אדם. לא ניתן לבוא בטרוניה לפחיתות ערך התנהגותה של הבהמה, כשם שלא ניתן לשנוא את אכזריותה של החיה. הטרוניה מופנית לאדם שהתנהגותו פחותת ערך מזו של הבהמה, והשנאה, השנאה האמיתית מופנית לאדם שהתנהגותו אכזרית מזו של החיה.
לדעתי, ההגדרה למוזיאון יד ושם היא – 'מקום מזעזע'. ההגדרה לאושוויץ היא – 'מקום עמוק'. אמת הוא שביד ושם המוצגים, ברובם, מזעזעים יותר. האוסף שם גדול ומקיף יותר. אולם באושוויץ הכל קרה, וזה מה שנותן לתחושת הביקור שם את העמקות. את העשירות. אמנם, עמקות זו הינה עמקות מזעזעת ומזוויעה, החודרת פנימה למקום העמוק ביותר באישיותו של האדם.
אושוויץ כיום נקרא בשם "מוזיאון אושוויץ", וכך יחס העולם אליו. בקבוצת הסיור, לדידי – 'המסע', השתתפו גויים, כמו גם המדריכה עצמה. לרגעים מספר נרתעתי לחוש כי יחסם למקום הינו כיחס למוזיאון כלשהו, מעציב ככל שיהיה. חשתי עצמי בעל הבית, מרגיש כי המקום, ביתי הוא. בנשמתי הוא. ואילו להם, המקום אינו נוגע אישית. אולי מוסרית. לבטח לא נשמתית.
אושוויץ מכונה "מוזיאון", אולם טעות יסודית ומרה היא זו. המקום אינו מוזיאון, אפילו אינו בגדר 'מוזיאון יוצא דופן'. אושוויץ הוא מקום אמיתי וחי. כן, למרות המוות, היתמות והשכול, ובעצם דווקא בגללן, הוא חי. עודנו חי ויחיה לעולם.
"גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי"
מחנה אושוויץ 1
שער המחנה
בבואי ברחבת פתח המחנה, חשתי כי העולם עומד מלכת. כאילו אין עוד חיים בחוץ המנותקים כליל מסיפור המקום. מבחינת תחושותיי, הכל סובב סביב מקום זה. סביב המקום וסביב הרשמים שהוא מותיר, חרוטים עמוק בנפש האדם בעל לב הבשר.עמדתי והבטתי בהלם על השלט "ארבייט מאכט פריי". מיד עלתה במוחי המחשבה, האם באמת האסירים האמינו לזה? הנאצים היו חכמים, מה גרם להם להותיר את השלט על כנו, הלא האסירים כבר ידעו והבינו את גודל הזוועה?! האם רצו ללעוג להם בכך? להעמיק את צערם וסבלם העצום גם כך? אכזריות בחכמה, להרע. אמנם גם לכך כוונתם, אך בזאת לא די. האסירים החדשים, אלו שמקרוב באו, טרם הבינו לאן באו. השלט מקבל את פניהם בקריאת צבוע. תכף יבינו איזה סוג של "שחרור" מעניקה עבודה זו.
גדר התיל
אני ממשיך פנימה לתוך המחנה, ולפני ביתנים עשויים אבן אדומה. אמנם קר ומושלג בחוץ, אולם בסך הכל נראה כמקום סתמי למדי... חסר חיים... עד שאני רואה את גדר התיל החשמלית, מקיפה את כל המחנה. גדר התיל הכפולה, המאיימת והמזוויעה, משווה לכל המחנה מראה נוראי, מאיים ומרתיע. עתה ההבנה מכה בעוז, לשם מה נצרכו הארורים גם לתיל, ולא היה די להם בחשמליות הגדר. פתאום הביתנים אינם נראים עוד סתמיים. חיות מפחידה מופחת בהם. פתאום הקור צורב, ולא רק את הגוף. פתאום אני מסוגל להבין, ולו במקצת, עד כמה אני לא מסוגל לדמיין ולהבין את הסבל הזוועתי שעברו האסירים. הפעם אני תוהה במקצת על רצוני לשלוח את הלוקה בנפשו למחנה ההשמדה, שמא יצטרך אח"כ רפואה גדולה יותר, והפעם מצד ההלם והטראומה הנפשית שאולי עבר.
"Vorsicht!"
לנגד עיני שלט, תמים לכאורה, אך משמעותו מזוויעה. תמרור זהירות מפני התחשמלות מן הגדר. מי הציב את השלט? הלא כיום הגדר אינה חשמלית?! אכן, השלט ניצב כאן מזמן פעילות המחנה. את השלט הציבו הנאצים הארורים.
מדוע? הלא בלאו הכי כל המנסה לברוח מן המחנה אחת דינו למות?! אמנם כן, מוחם השטני לא חדל מקדוח לאמור: "מה בצע כי ימות הבורח מהתחשמלות שווא? מוטב ימותו היהודים בידיהם, בידי אדם, ולא בידי שמים". הסדיסטיות בהתגלמותה.
תאי הגזים
האומנם?? כך הובלו כצאן לטבח, ואין פוצה פה??
דבר שהוא מעל הטבע. זעקת עדות דוממת לקיום האלוקים.
קיר המוות
בעומדי אל מול קיר המוות, נדהמתי. כיצד תתכן זוועה שכזאת?? כאילו מדובר בחיות מזיקות ובלתי ראויות לקיום. בעיניהם, יימח שמם, אכן כך הם היו ואף למטה מכך. כך הייתה גם תחושתי למראה עמוד התלייה. מקום לכעשרה אנשים יש שם. באבחת דחיפת כיסא, נגדעים חיים. עשרה נשמות מיוסרות עולות בדממה אל מתחת כיסא הכבוד, אל מקום בו אין מקום לסבל וייסורים, רק עונג עילאי צרוף, שתוכנו אושר ושלווה. דבר שקרה פעמים רבות, קשות מספור.
עמוד התלייה של רודולף הס - מפקד מחנה אושוויץ
האם זוהי נקמה? גדולה נקמה שניתנה בין שתי שמות. קל נקמות ה'. אין לאדם אפשרות ויכולת לנקום נקמת אמת, ודאי לא נקמה בסדר גודל ועוצמה המספקת לזוועה שכזו. התשובה היחידה לזוועות, היא לסכל את מטרתם. להרבות את העם, להמשיך את שושלת הדורות.
קרמטוריום
בסיום המסע באושוויץ 1 נמצא הקרמטוריום. אין לתאר. לא די באכזריות המזעזעת לחי ולכבודו. התגלמות האכזריות, בה' הידיעה, לנשמת המת ולכבודו.
"ארץ אל תכסי דמם ואל יהי מקום לזעקתם"
מחנה אושוויץ 2 - בירקנאו
מבט מבחוץ ומבפנים
במבט ראשון נראה המקום כתחנת רכבת מרשימה. אכן כך זה נראה מבחוץ, תרתי משמע. אולם כשנכנסים פנימה, תרתי משמע, נמצאת התחנה האחרונה במסלול. ושוב – תרתי משמע.
המחנה המופצץ
הכל הופצץ. לא רצו להשאיר זכר. אבל עדיין פה ושם נראים צריפים כלשהם. גם שרידים של צריפים אחרים, עדות דוממת ומדממת למה שהיה. זה נדמה בסה"כ כמשחק מילים מרגש, אולם האמת מכה בעוז כשאי-שם בליטא נמצא עדיין הכיתוב "נקמה", כתוב בדם היהודי שהוכה למוות. הוא רשם זאת בשארית כוחותיו, בתמצית דמו – תרתי משמע, קודם שעזבוהו מעניו בראותם כי נפח את נשמתו זה מכבר.
סיום
אני מחפש את הצריף בו "התגוררה" סבתי שתחי', ברוק מס' 12. אני מוצא אותו, או נכון יותר לומר – את מה שנותר ממנו. אני מנסה מעט לדמיין כיצד נראו "חייה" במקום זה, ליד איזה גדר פגשה את אביה בגניבה באישון ליל, ולהיכן יצאה לעבוד. אולם הניסיון נוחל כישלון חרוץ, כמעט בטרם החל. אינני מסוגל לדמיין. אינני מסוגל להבין. כמובן, אני מצליח לשער את המסלול הטכני, אולם בשום אופן לא את המסלול הרגשי – המסלול האמיתי.
וכל זאת נעשה אל מול אפם ועיניהם של אלפי גויים אשר התגוררו בסביבה, עד כדי הבטה קצרה מחלון ביתם החמים, השקט והשלו.
ואם דימיתי לחשוב שמא היה זה רק אז, ואילו כיום יחסם השתנה, הרי שהתבדיתי מהרה. במו עיני רואה אני אנשים המתעמלים להנאתם בפעילויות ספורט מגוונות מחוץ למחנה ממש, כשהם מקיפים את המחנה בהילוכם ורכיבתם. שוב ושוב, הלוך ונסוע. וכן היה במחנה ההשמדה מיידאנק, בראותי גויים קפואי לב, יצורים שפלים ונאלחים, העושים להם קפנדריא בתוך המחנה עצמו, במקום להקיפו. מזעזע.
תמצית
מזעזע. מעמיק. מרומם.
הלב והמוח מסרבים להכיל את הרגשות הנוראות.....
בליל של רגשות ומחשבות עוטף את כל ישותי, פלצות אחזתני - ממאנת להיפרד, ואני רק רוצה לבכות. לצעוק. לצרוח. לזעוק.
פשוט לזעוק, בזעקה גדולה ומרה, את המילים המאיימות המשתוללות בקרבי, המכות בי שוב ושוב ללא רחם, המנסות בחוסר הצלחה להמחיש לי את מהלך רגשותיהם של הקרבנות הקדושים מן המסד ועד הטפחות:
תהיה. תמיהה. חשש. לחץ. פחד. זעזוע. כניעה. צער. כאב. סבל. יגע. יזע. עינויים. ייסורים. דם. דמעות. טירוף. צעקות. צרחות. זעקות. גוויעה. יתמות. שכול.
מוות..... אפר.....
אנטישמיות. סדיסטיות. מבחיל. מפחיד. מזעזע. איום. נורא.
אושוויץ!
"קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה"......
