"מיכל לוי", קולה של חוה, מחנכת כיתה ב' 2, ניסר את הדממה ששררה בכיתה.
"מיכל", היא קראה שוב, נועצת עיניים גדולות בשולחן הריק. "היכן הספר שלך?"
"שכחתי אותו", השפילה מיכל מבט, נושכת שפתיים נטולות צבע.
פניה של המורה נצבעו ארגמן כשפקדה "תעמדי ברגע זה".
מיכל נעמדה על זוג רגליים רועדות. היא ידעה היטב שיהיה זה צעד טיפשי לסרב.
"תגשי אל הלוח", המשיכה המורה חוה. הגוון האדום שהתפשט על לחייה אך לפני שניות מספר - התחזק.
בצעדים מדודים, איטיים משהו, ניגשה מיכל אל הלוח. וכשעמדה במרכז הכיתה, הרימה המורה את ידה גבוה וצעקה: "מיכל לא הביאה ספר בפעם השלישית. כעונש על כך היא יוצאת מהכיתה".
היד נשמטה. מיכל גררה את רגליה לעבר היציאה, נאבקת בדמעות. בפעם הבאה היא תזהר יותר. לא תכניס את עצמה לאזור סכנה.

-
זה הסיפור של מיכל. ילדה שעמדה קרוב מדי לשפת המדרכה וספגה מהלומה כואבת. גם כעבור שנים, כשתדע לחסן את עצמה מפני אנשים פוגענים העומדים בצידי הדרך, היא תזכור את הנפש הקטנה ההיא שנדרסה.

***
הכול יודעים שבכדי להיות עורך דין מצליח או רופא בעל שם טוב לא מספיקה הכשרה בסיסית. צריך ידע רחב, כישרון.
בעל קול העורב לעולם לא יחלום לעמוד בקדמת הבמה, לסלסל בקולו הצורמני. והאיש ההוא, שבכול פעם שניסה לצייר מצא את עצמו עומד מול דף מקושקש, לא יעלה בדעתו להיות אומן.

אבל להיות מורה, האם כל אחד יכול?

כמו רבים, סברה המורה חוה שכן. שום מקצוע אחר לא חפף לכישוריה. היא החליטה להתמחות בהוראה. בהשלטת סדר ומשמעת היא דווקא הייתה טובה. מאד. שיטות החינוך הנוקשות דיברו בעד עצמן. עובדה לכך שבכיתתה תמיד שררה דממה מוחלטת. שקט מופתי. רק המזגן העז להשמיע את נשיפותיו. גם הסיטואציה הזו הוכיחה את עצמה: מאותו היום ואילך אף תלמידה לא שכחה ספרים בבית. גם לא מיכל.
כולם העריצו אותה. המנהלת לא הפסיקה לשבח, להתלהב. גם המורות לא חששו להביע את קנאתן: "איך את עושה את זה? איך?"
אף אחד לא שם ליבו אל הנשמות שנותרו בצידי הכביש. דרוסות. פצועות. שותקות.
photo-1569098272619-0712bf6a83f0.jpg

למאמר קודם: