זיץ.JPG

מובטלת לאושר

"הבוקר מוצא אותה ערנית כפי שלא הייתה חודשים. היא מעמידה סלט עשיר, מטגנת חביתיות חלביות, שרה לשמולי שיר בלתי מזוהה ומרוצה מעצמה באופן כללי"....
נכתב ע"י ר. פרצמן · ‏27/12/18 ·
  1. ר. פרצמן
    עלי השלכת נרמסים תחת הרגלים, משמיעים קולות פצפוץ דקים, שבריריים, נאנחים תחת עול האדם חסר הרחמים הגורס אותם עד עפר.

    למה אי אפשר להתחשב בהם. אומללים. לא די בכך שהעץ החסון השליך אותם ככלי שאין בו חפץ לאחר תקופה יפה כל כך בה דרו תחת כפיפה אחת בנאמנות, באים בני האדם ומשלימים את המלאכה.

    חוי מתקדמת לקופת החולים, מציצה אל תוך העגלה לבדוק את שלומו של הקטן. הוא ישן. טוב שכך. לא ער לסופה המשתוללת בליבה של אימו, לדימוי המקטין בו עיטרה את עצמה ללא טיפת חמלה עצמית.

    עלה שלכת רמוס. חוי ברגר.

    מישהו פותח את דלת קופת החולים מבפנים ונותן לה לעבור לפניו עם העגלה. היא מניעה ראשה לתודה וניגשת למזכירה.

    לא נכון.

    אבל זה נכון, ולאה, רגל על לרגל בכס המזכירות, מחייכת אליה את אחד מחיוכיה המזוויעים, המקטינים כל כך. "חוי!"

    תנשמי עמוק. החיים יפים. התינוק שלך מושלם. רק פיתח קצת חום. ממה את נבהלת, ילדונת שכמוך. היא מחייכת חיוך רועד. "מה נשמע?"
    "איזה כיף לראות אותך!" לאה ממשיכה לחייך. למה היא עושה לה את זה. "שאנים לא נפגשנו!"
    "משהו כזה".

    "יווו!" לאה נעמדת, "זה שלך? איזה בובה, בן כמה הוא? הראשון? אחרי כמה זמן? איזה מותק, תראי איך הוא ישן חמוד!"
    אני רואה, גברתי. ובמטותא ממך, אנא בררי לי האם יכול רופא הילדים להכניסני. כמה שיותר מהר.

    אבל לאה מעולם לא קראה מחשבות. היא קרעה אותם. "איזה קטע", היא צוחקת, "בדיוק דיברתי עם אתי אתמול והיא הזכירה אותך. היא אמרה שאת מובטלת, זה נכון?"

    המצב השתפר עם השנים. לכיוון השלילי. איזה נס שהמזכירות נמצאת לפני חדר ההמתנה וביניהם חוצצת דלת. "כן".
    "אז חשבתי, את יודעת, אני אוהבת לעזור לאנשים. אז חשבתי על רעיון גאוני. את שומעת?"

    מלידה.

    "גיסתי עובדת בטלמרקטינג, זו שהתחתנה בתחילת י''ג, זוכרת? והיא אמרה לי שהם משוועים לעוד עובדות. ודוקא השכר לא רע, לא ביררתי בדיוק, אבל בטוח לא מתחת למינימום. ובונוסים אולי. אז חשבתי עליך! הרי את מובטלת, לא?"

    אני אומרת שהרגישות המועטה שעוד היתה בך בשנות הסמינר התנדפה לה לחלוטין. "מעניין".

    "אז לענות לה תשובה חיובית?"
    לאאאא. לא. "אני אחשוב על זה".
    "טוב, אז אני אחכה עד מחר לתשובה". היא מתיישבת חזרה. סוף כל סוף. "את רוצה לקבוע תור?"
    "כן. לרופא ילדים. יש לו עכשיו חור?"
    "מה, עכשיו? ככה מהרגע להרגע?" לאה פוקחת עיניים גדולות, חומות, תמהות.

    כן, גבירתי. מה אעשה שהתינוק שלי לא קבע תור לפני שפיתח חום. "כן".
    "לא נראה לי שיש מצב..." היא מצקצקת, מתרוממת, ”אבל אני יכולה לבדוק. חכי רגע".

    אז חוי מחכה. כמו ילדה טובה.
    תמיד היתה ילדה טובה.

    ¡

    למחרת, תחת השפעתו של האקמול, מחייכות אליה חניכיים מושלמות שדורשות חיבוק עז. "אתה מותק", היא ממלמלת לפלומתו הריקה, "אמא אוהבת אותך".

    שמולי מגרגר בהנאה. לא מודע למצב הצבירה של אימו. עלה שלכת רמוס.

    דפיקות עדינות נוקשות על החלון. מבשרות על החורף. גשם. טרי, רענן. מטהר. גשם שמרטיב את עלי השלכת הצבורים בחצר הבנין, מנקד אותם בטיפות שקופות, דומעות. עלים בלי תקווה. בלי עתיד.
    כמוה בדיוק.

    נתנאל שנכנס הביתה מהתפילה מונע ממנה להתבוסס במחשבותיה. "בוקר טוב!"

    היא מסתובבת אליו בהקלה. "בוקר אור. אתה רטוב!"
    "כן", גומתו מחייכת, "יורד גשם".
    "סוף סוף, באמת. תוריד את החליפה, אני אייבש לך אותה".
    "תודה". הוא מפשיט את החליפה הרטובה, מצרף אליה את הכובע, ממהר ליטול את התינוק לידיו. "שמולי!"
    חוי כבר בחדר הכביסה, תרה אחר קולב רחב. "הוא מרגיש יותר טוב, ברוך ה'".
    "ברוך ה'". נתנאל נכנס אחריה. "הכל בסדר, חוי?"

    הדמעות חזקות ממנה, והן פורצות באחת, מותירות שבילים על לחיה, בדיוק כמו הגשם שבחלון. והסיפור פורץ איתן יחד, בוכה על חוסן נפשה הסדוק, על ביטחונה העצמי המעורער. על האישה שמרגישה כמו עלה שלכת יבש, חסר משמעות.

    נתנאל בוחן אותה בדממה, שפתיו צמודות אחת לשניה בחזקה.

    היא תולה את החליפה על מעמד יבוש הכביסה. "אתה מבין?" היא מקרקרת, "תמיד הרגשתי ככה, בערך מכיתה ג' יסודי ועד שהתחתנו".

    "ומה קרה אז?"

    "אז אתה היית. והיה לי משמעות. אבל עכשיו---" היא מנגבת את עיניה בשרוול חולצתה, "לא יודעת מה קרה פתאום. מאז שעזבתי את העבודה אחרי ששמולי נולד, פתאום..."

    הוא ממתין, מחזק את אחיזתו בתינוק.

    "אני לא יוצלחית, ולא מצליחה אפילו להכין ארוחת בוקר בזמן, ומשעמם לי בבית ו-"
    "ואת מרגישה אפס".
    "משהו כזה".
    "אז לכי לעבוד", הוא מחייך.
    "בטלמרקטינג?" היא מחייכת חזרה מבעד לענן פניה, "אל תצחק עלי. יש לי תואר בראיית חשבון".
    "ולאה הזו יודעת על זה?"
    "היא המשיכה לסמינר אחר".
    "ואשתי הפכה לבנאדם אחר, חוי".

    "מה?"

    "היא כבר לא חוי לוין העדינה והמנוצלת. היא חוי ברגר, רעיה ואם בישראל, בעלת תואר בראיית חשבון שהמשרד בו עבדה נסגר חודש לאחר לידת בנה הראשון ובינתיים היא מחפשת עבודה חדשה".

    היא בוהה בו, חסרת מילים.
    "יותר טוב, נכון?"
    "אבל-" היא נתקעת, "האישיות הזו, מה שאמרת, הביישנית הזו, לא השתנתה".
    הוא מקפיץ את שמולי לגובה. "בטח שכן". שמולי צוחק. "את כבר לא נותנת לאנשים לנצל את הלב הטוב שלך לצרכים שלהם סתם, נכון?"

    "שמולי מנצל", היא ממלמלת, "אבל נכון".

    "וזה שפתאום הרגשת חסרת ערך בלי עבודה... נו נו. לא הייתי מדמה אותך לעלה שלכת. כל משרד היה רוצה אותך, צריך רק להכיר להם את השם שלך".

    "ולמה הם לא מכירים?"
    "ולמה אשתי החסודה לא צועדת ברחובות קריה ומכריזה במיקרופון את שמה ומקצועה?"
    חוי צוחקת. צחוק אמיתי.
    שמולי מצטרף אליה.

    ¡

    בערב מזמינים ההפוגה בגשמים והאוויר הצלול את חוי להליכה. היא מצרפת אליה את שושי מהקומה העליונה והן מסובבות את השכונה במעגלים מהירים. הרחובות הקרירים ריקים כמעט מאדם, והרוח הנעימה שצולפת עליהן כל פעם שהן צועדות נגדו מצננת את פניהן האדומות.

    ופתאום אז מצלצל הטלפון של חוי. היא מציצה אל הצג.

    לאה.
    אלוקים. אין לי כח.

    שושי נוטלת את הפלאפון אליה בשובבות נעורים ומצמידה אצבע למקש הירוק. "זה בסדר?"
    יותר מבסדר.

    "הלו?" שושי, נמרצת כתמיד, מצמידה את המכשיר המושאל לאוזנה, "מי זו? אה, לא. היא לא יכולה כרגע. למסור לה משהו?"
    חוי מקופלת אל תוך עצמה, מנסה להתעלם, להיעלם. למה לאה עושה לה את זה.

    "לא מה פתאום. כן בטח, רואת חשבון. מה אמרת??? לא זו טעות, סליחה. כנראה קיבלת אינפורמציה על מישהי אחרת. כן, אני בטוחה. המשרד שלה פשט רגל. מי אני? שכנה שלה טובה. כן בטח שזה בסדר. אני מבינה. שלום".

    חוי דוממת, הלומה.
    שושי מגישה לה את הפלאפון. "גברת מעניינת".
    "יותר מדי", היא מוצאת את לשונה, נוטלת חזרה את המכשיר ומשליכה אותו אל תיק בצד. עדיף שיישאר שם. "ממש תודה, שושי".

    "בשמחה. אני אוהבת את הדברים האלו... מזכיר לי את הסמינר".
    עוד זיכרון כזה ואבדנו.

    הבוקר מוצא אותה ערנית כפי שלא היתה חודשים. היא מעמידה סלט עשיר, מטגנת חביתיות חלביות, שרה לשמולי שיר בלתי מזוהה ומרוצה מעצמה באופן כללי. חמש דקות לפני שנתנאל אמור לחזור מהתפילה היא מחממת את המים לקפה ושמה צלחות וסכו''ם על השולחן, נעמדת עם התינוק על יד החלון.

    הגשם דעך סופית בלילה, מותיר אחריו שובל בהיר של רעננות ושכבה זוהרת על עלים צבעוניים. שמולי דופק בחדוה על החלון, צווח באושר עם כל ציפור חולפת וחתולה משועממת.

    הילד שלה. שלהם. של נתנאל וחוי ברגר.
    מה את שווה, חוי, בת של מלך, רעיה ואם בישראל?
    עלי שלכת הם נתון, חוי. אבל גם הם נרטבים מהגשם, שמכסה אותם בשכבה מטוהרת, שקופה כבדולח.

    ובכלל, את לא עלה ולא שלכת.
    היא מחבקת את הילד שלה קרוב אליה. מה אני שווה, שמולי?
    "ציף ציף!" הוא מצביע בהנאה על ציפור שחורת כנף שמצאה מנוח בעץ הסמוך לחלון. "ציף ציף!"

    הרבה יותר מזה, ילד.




    אמן באמונה

    "ותעל שוועתם אל האלוקים מן העבודה" (שמות)
    נאמר בשם רבי שמלקי מניקלשבורג: "בני ישראל לא הצטערו כל כך מעצם העבודה המפרכת, כמו מזה שלא ניתן להם להתפלל ולעבוד את האלוקים. (איזוהי עבודה שבלב זוהי תפילה): ואכן שוועתם מן 'העבודה' עלתה לשמים ונתקבלה"


    פינת הגיטרה

    השיר "באתי אליך" בביצוע הזמר המזרחי יניב בן משיח- מוקדש לכל הבודדים, (לפעמים...)
    ולכל המובטלים (לפעמים...) המשוועים להשקיע את נפשם- לעבודה שבלב.



    מילות השיר:
    ריבונו של עולם תברך אותי
    תן לי קצת שקט תן לי קצת אור
    ריבונו של עולם תחבק אותי
    אל תתן לי ללכת תן לי לזכור

    לאן שאלך רק תהיה איתי
    זה לא פשוט לי לבד
    בשקט השקט שורף אותי
    זה בא בלילה זה חד

    באתי אליך לא מצאתי כבר תשובות
    תקשיב לי אבא אני כמעט ונופל פה
    תן לי את הכוח כבר חלש מלעלות
    עזור לי אבא אני קצת מפחד פה
    אז רק תבוא אלי בא אלי תן לי שקט תן לי קצת אור

    ריבונו של עולם תחזק אותי
    תן לי לסלוח קצת לעצמי
    לא לבכות על הזמן שלא הולך איתי
    תן לי לפרוח אתה שומע אותי

תגובות

בכדי לרשום תגובה, עליך להרשם לאתר.
  1. חלום פז
    סיפורת עמוקה בכתיבה זורמת.
    קבלתי משו שלא היה קודם....
    תודה
      ר. פרצמן אוהב/ת את זה.
  2. וורובל
    ריגשת!
    הכתיבה מעולה
    והסיפור מעורר מחשבה..
      ר. פרצמן אוהב/ת את זה.
  3. הגשש
    כתיבה יפה מאוד.
      ר. פרצמן אוהב/ת את זה.
  4. מ. י. פרצמן
    איזה מיוחד! עדין ומעורר.
    טוב לפגוש אותך כאן, ר'. ;)
    והכתיבה מהממת, כמו תמיד.
      ר. פרצמן אוהב/ת את זה.
  5. ריקלין
    וואוו כתבה יפה מאוד!
    נשמח לצירוף השיר עצמו במדיה תודה: )
      ר. פרצמן אוהב/ת את זה.
  6. קים טאן !
    מאוד יפה יש''כ גדול..
      ר. פרצמן אוהב/ת את זה.