מדור עם כיתוב58.jpg

מה שנותר לדרך

"שפתו התחתונה של בן השבע עשרה רוטטת, והאיש הירושלמי נד בראשו בעצב. 'ברוך דיין האמת'. עתניאל משפיל ראשו. דקה אחת עוברת עליהם בדממה, כששובר האיש את...
נכתב ע"י ר. פרצמן · ‏17/1/19 ·
  1. ר. פרצמן
    (ביום ראשון כ''ד טבת תקצ''ז נהרגו במפולות בצפת קרוב לאלפיים נפשות, ובטבריה כשבע מאות איש).

    חורף תקצ''ז

    ביתו של אפרים נותר מאחוריו, שולח לעברו אצבע מאשימה. לא, הוא אינו מתכוון לחזור אליו בעתיד הרחוק או הקרוב, ממש לא. הרחוב צר וחשוך, ובסופו מותקנת עששית ללא שמן. הקיר שלשמאלו עקום מעט, וכשהוא פוסע פסיעה לא זהירה מספיק צומחת חבורה כואבת בצד מצחו, ועתניאל רק מקווה שהיא אינה גדולה מדי. קר בחוץ, והמעיל הקצר שזכר ללבוש אינו מחמם דיו. בסוף הרחוב מצטלבת הדרך, ובהיסוס מה פונה עתניאל לימין וממשיך לצעוד בדממה, נושם בהקלה כשמגלה שלוש עששיות דולקות. אך – לאן יפנה עכשיו? הוא אינו מכיר באזור זה אף לא אחד. מבט קל בשלט בהיר מגלה לו שבימינו גרה משפחת נאמן והוא ניצב, קפוא ומבולבל, ברחוב הנבל.

    הוא בולע רוקו, מצמיד שפתיים חיוורות אחת לשניה ומהנהן בהחלטיות נחושה.

    הדפיקות אינן חזקות, בייחוד כשידו הקרה היא זו המשמיעה אותן, אולם הדלת החומה נפתחת לאחר ארבע שניות, ובהקלה שמשחררת אבן כלשהיא בלבו לוחץ עתניאל את ידו החמימה, המזמינה, של בעל הבית הדור הזקן.

    "ברוך הבא למעוני", אומר האיש, מחייך, ומחזיק בידו הרועדת למספר שניות ארוכות, "מה הביאך הלום, נער צעיר?"

    "ברוכים הנמצאים", אומר עתניאל, "אני מצפת".

    "מצפת".

    הוא מהנהן. "מהרעש".

    עיניו החומות של האיש גדלות, והוא חוזר לאחוז בידו של הנער. "מצפת! מהרעש! ברוך הבא לירושלים עיר הקודש! איך עברה הדרך?"

    כשעתניאל מחייך מתעמקת גומתו השמאלית ומשווה לו ארשת פגיעה. "בסדר גמור", הוא אומר, ומחייך בשנית, "עברה, בעזרת האלוקים".

    גבותיו העבותות של האיש יורדות. "המשפחה?"

    שפתו התחתונה של בן השבע עשרה רוטטת, והאיש הירושלמי נד בראשו בעצב. "ברוך דיין האמת". עתניאל משפיל ראשו.
    דקה אחת עוברת עליהם בדממה, כששובר האיש את השקט. "הבית גדול מספיק".
    הנער מרים ראשו, הירוק בעיניו ציפייה. "אפשר?"
    "אפשר", אומר הלה, "וודאי. בשמחה".

    והם נכנסים.
    ובבית חם.
    ועל האש רוחשת קדרה.

    ושני ילדים קטנים מביטים בו בסקרנות ענקית. מסכת השבת שהם פותחים מוכרת ואהובה, ומרגיעה כל כך.

    חיוכו של המארח חם, אולם למרות זאת נותר ליבו חלול וכבד, והד צרחותיהם של בני עירו הנקברים תחת להריסות מתנפצים מקיר לב למשנהו ללא הפסקה. אין לו משפחה, אומר החושך העוטף אותו בחדר הקטן והירושלמי, ומתהדק סביבו עד מחנק, אין לו משפחה יותר. והוא בן שבע עשרה. נער מבוהל ועצוב. נער אחד חרד למשפחה שאיננה יותר.

    כפות ידיו מתאגרפות מכאב, ומשהו, צורב וחותך, שורף את צלעותיו מבפנים. הנשימה כבדה עליו, וכשהוא מנסה להרגיע את עצמו ואינו מצליח בכך במיוחד, מתרומם עתניאל באחת ומצטמרר מהמרצפות הקרות שפוגשות ברגליו היחפות.

    חלון קטן מקבל נער קטן. הסמטה הירושלמית מוארת בשלוש עששיות דולקות, ושלישיית הצלליות המצטיירות על מרצפות האבן מזכירות לבן השבע עשרה את אחיו שמואל, נחום ויונתן. שלושה ילדי חמד טהורים שים עיניהם עמוק כל כך, מניע גלי מתיקות בלב הקשוח שבאנשים. הוא נאחז בווילון הכהה, שיניו מייצרות כתם בהיר על שפתיו, ומשהו, רטוב ומלוח, מתווה שביל על לחיו השמאלית.

    קר לו. כבד לו. עצוב לו.
    הוא מרים עיניים, השמים השחורים והמטושטשים מחזירים לו מבט אפל.
    ריק לו.


    "כשהייתי ממש פצפון, תינוק כזה, אז היתה לי פלומה חומה, אתה יודע?"
    עתניאל מסתובב מעם החלון הקטן ומהשמש שהחלה מציצה. "כן?"
    "בטח! ותראה אותי עכשיו! עוד מעט יש לי חלאקה! וכל התלתלים שלי ילכו לתוך שקית נייר! אתה יודע?"

    "כן".

    "נכון שזה אומר שאני כבר גדול?"

    "כן".

    "כמעט כמו אבא שלי". הילד צוחק. "עוד מעט אני אהיה גבוה יותר ממך".

    "כן?"

    "בטח!"

    עתניאל מנסה לחייך אל הפעוט, שלמרות שפתו העשירה ומבע פניו הבוגר לא עבר אפילו שלושה אביבים, ומגלה שהוא אינו מצליח בכך במיוחד. לב חלול משפיע על שרירי השפתיים? מסתבר. לא עוד נושבת בו רוח של שמחה. רוח עתניאל שאיננו. אין בו דבר זולת עצבות ענקית ועייפות כבדה. רוחו נותרה בצפת החרבה, בתל בתים ואבנים ומשפחה שהלכה. את העיר בה נולד וגדל במשך שבע עשרה שנים של שמחה עזב רק עם שק דמעות וצרור יפחות עצב, והם אלו שהיו עמו בעת בכי, רחוק מהשיירה ומהניצולים היגעים.

    . . .
    גם כשעוד היה אצל אפרים לא עזבו השק והצרור, והדמעות שביקרו אותו בחצות לילה, באולם האורחים הצפוף של המארח, היו מלוחות ומרירות, והן גברו כאשר חשד בו הלה בהעלם שקית הכסף. הראשון שחשד בו מעולם.

    הלוואי והיה מצליח להקדיש את הדמעות לאבא, לבקש חזרה את הבית שהלך, את המקדש שחרב. להתפלל לבוא גואל, להתחנן לקץ הצרות. הוא יודע שאבא מקשיב. הוא יודע שאבא רוצה זאת יותר ממנו. הוא יודע שבית המקדש יבוא עוד רגע קט, בדיוק בדקה הנכונה. אבל קשה לו. ריק לו. הוא חש ריקן ככד חרס חלול.

    הכל הלך.
    שום רוח כבר אינה נושבת בו.

    "עתניאל!!!"

    הוא נעצר ממש לפני המדרגות המובילות אל בית הכנסת הישן, ומסתובב תמה רק בכדי לגלות את יוסף, בנו של אפרים, מביט בו בעיניים ענקיות, "אתה כאן!"

    ידו הימנית של הנער עולה, והוא משפשף את לחיו באי נוחות. "כאן".
    "אבא חיפש אותך אתמול המון זמן, עתניאל! תודה לקל שלקחת את המעיל שלך".
    "כן", הוא אומר, משפיל מבט אל הז'קט הקצר, "נכון".
    "הסתדרת?" מברר יוסף בקול שקט, ועתניאל חש כי יש משהו אחר מאחורי מילותיו.

    הוא אומר שהוא הסתדר בעזרת האלוקים, ומודה מאד על האירוח הקצר של אפרים ומשפחתו, ואינו מזכיר ולו במילה את התקרית האומללה ההיא, של אתמול. הוא אינו בן שבע יותר. עברו מאז עשר שנים, והוריו היו סומכים עליו, ביחוד בשמירה על רכוש.

    מה שהיה היה.

    יוסף בוחן אותו ללא מילים, זרועותיו משולבות בחיקו. "מצאו את השקית", הוא אומר לבסוף, ומשתתק. אחר מוסיף בהיסוס: "אני יודע שנפגעת".

    עתניאל משתנק. כן, הוא נפגע. אפילו נפגע מאד. החשד איים לערער משהו בליבו פנימה, היכן שממוקמת היציבות האישית של כל אדם. אבל לסלוח...

    הוא יכול?

    ובכן, הוא יכול. הוא מסוגל. וזה אפילו לא קשה כפי שציפה שיהיה.
    הוא מביט אל תוך עיניו הכהות של יוסף, משפיל פניו לאחר רגע קצר. "זה בסדר", הוא אומר, "אני... סולח".
    "אבא ישמח לשמוע זאת".
    עתניאל מעפעף, עושה צעד אחורנית, כמעט ונפגש במדרגות בית הכנסת. והוא עוד חשב שיספיק ללמוד משהו לפני מנחה.

    "...עתניאל?"
    הטון הרועד מעביר משהו קר בגבו. "כן?"
    "אתה... אדם גדול. אתה יכול לברך אותי?"

    אתה יכול לברך אותי. לא הכל נותר כאבק במפולות צפת. עד עתה היה בטוח עתניאל כי אין בו עוד רוח. שהכל נעלם. אבל יש בו. לא קשה לו לסלוח, וזה המון. כשהוא סוגר את הגמרא ופותח את הסידור במנחה, חש עתניאל ברגש מהמם בעצמתו החוזר לשכון בליבו, שונה משהיה לפני החורבן. רוח אחרת החלה מפעמת בו. שמחה יותר, עוצמתית יותר, אמיתית יותר.

    בשמונה עשרה הוא בוכה. מאחורי דפיו המצהיבים של סידור בית כנסת ישן, לפני בורא העולם האוהב, הוא מתייפח בבכי היסטרי.

    אבל הפעם היו הדמעות שונות.
    הן היו דמעות של שמחה.



    . . .
    אמנות באמונה

    וברוח אפיך נערמו מים (ט"ו-ח')
    פעמיים אנו מוצאים בתורה 'אפיך' עם י' לאחר הפ':
    "בזעת אפיך תאכל לחם" וכן "וברוח אפיך נערמו מים"
    מכאן רמז למאמר ז"ל: "קשה פרנסתו של אדם כקריעת ים סוף" .(תולדות האדם)

    . . .

    פינת הגיטרה

    אל בית אבי - הרעיון לשיר, נולד כאשר אלי פרידמן ראה פוסט של אחד ממכריו עם הטקסט “אם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך ונתן לי ללחם לאכול ובגד ללבוש…”, והחליט שמילים עצמתיות שכאלו חייבות להיות מולחנות.

    השיר, בליווי קליפ מושקע, מוקדש לכל ההולכים בדרך, ומרגישים את טובו של ה' בדברים הקטנים
    ובמה שממלא אותם מבפנים.

תגובות

בכדי לרשום תגובה, עליך להרשם לאתר.
  1. אשר כותבת
    מקסים! הסיפור פשוט אמנותי והתקופה כל כך לא לעוסה בסיפורת החרדית, שהיה כיף אמיתי לקרוא!
      Menifa ו-דג הכסף מודים על התגובה.
  2. ורד10
    עוצמתי ומרגש כל כך!
      Menifa ו-אשר כותבת מודים על התגובה.