shutterstock_517236289.jpgצלם.jpg

לצלם מחדש

מה קורה כשצלם מקצועי שוחר פלאשים, העמל לפרנסתו ולא פחות- לאומנותו, ניקלע לסיטואציה בעלת השלכות מביכות- סיפור למוצאי שבת, מאת הסופרת פנינה רימונד.
נכתב ע"י פנינה ריימונד · ‏2/6/18 ·
  1. פנינה ריימונד
    החתן הטרי התיישב במושב האחורי וטרק קלות את דלת המכונית.
    הסרטים הלבנבנים והאדומים התנופפו ברוח, כשהמכונית המפוארת יצאה לדרכה בצפירות קצביות.
    "פא-פאפ, פא-פא-פאפ... החתן והכלה..." שר אח הכלה, ילד מנומש ונמרץ שלא נרדם, עדיין.

    ומעברו השני של הכביש, השתעל מנוע אחד וטרטר.
    "שמוליק, קַפֵּל במקומי את הציוד לבגאז', אני אטפל במנוע. יש לי כבר ניסיון עם הטרנטה הסוררת הזאת..." שחר התיישב במקום הנהג ומלמל: "באמת הגיע הזמן לקנות רכב נורמלי..."
    כעבור שלוש שניות ה'טרנטה' של שחר התעוררה לחיים. "זהו! נגמר הסיפור, שמוליק. סיימת שם לארוז?"
    הוא טפח על שכמו של הנער הצעיר ודחף את כף ידו לכיסו.
    "מה, אתה גם כייס?" צחק שמוליק והכניס את ידו לכיס מכנסיו.
    שחר צחק בקול וסגר את תא המטען. אחר שלף את הנייד מכיסו. "כן אימא, כן... אני בדרך... רק קופץ על האוטו וזז, לילה טוב, ביי".

    * * *

    "מה??? אני לא מאמין!!!"
    שחר לחץ על תכנת השחזור. "לא, לא! הלוואי שהפעם זה ילך, כמו תמיד..." הוא רקע ברגליו בחוסר מנוחה.
    "מה קרה בן שלי?" דליה הופיעה בפתח החדר.
    "לא משנה, אימוש. נמחקו לי כל התמונות מהכרטיס. ממש לא כל כך משנה..." הוא אחז בראשו וטלטל אותו הנה והנה. "לא, אני לא מאמין, אני - לא - מאמין!!! נ.ק.ו.ד.ה."
    "וואי! מה תעשה שחריקוש?" נזעקה אימא שלו.
    "לא יודע, לא יודע! מקווה שהתוכנה הזאתי תעזור לי, כמו בבר מצווה של בן- זקן, ששוחזרו לי התמונות בסוף..."
    "אני אתפלל עליך".
    בליל קולותיהם שלו ושל אמו התערבלו יחדיו בסימפוניה צורמנית.
    "לא אימא", הוא קם ממקומו לכיוונה "תעשי לי טובה, לכי לישון עכשיו".

    היא הפריחה לעברו נשיקות באוויר, והלכה.
    "תתפללי בבוקר", הפטיר.

    * * *

    כמו טיפות קרות של מזגן הם טפטפו.
    השמועות.

    זה התחיל בהלם הגדול של משפחת הכלה, שסירבו לקבל את ה'בשורה', ודרשו 'לקבל את התמונות של החתונה הראשונה של ביתם הבכורה, הבכורה!!!' שחר כמעט דמע כאשר התנצל והבטיח לפצות אותם, אך מאום לא עזר. את הפיצוי לבסוף נטלו ביד קרה וויתרו על תביעה משפטית, אולם העניינים התגלגלו והסתבכו לבלי היכר.

    כך באמצעו של קיץ יוקד, עננים אפורים נראו באישוני עיניו של הצלם חסר האונים. רגליו כמו טבעו בבוץ דביק ואכזרי.

    אך ההמשך היה הרבה יותר גרוע מהסוף; לחשושים ברחוב, במכולת, בתחנת האוטובוסים. אצבעות מונפות ודיבורים מהוסים. שאלות ישירות ומבטים מאשימים. אפילו שמוליק כבר הודיע לו שהוא "מצא עבודה חלופית ושלא ידאג לו..."

    במדור "מכתבים למערכת" של עיתון ארצי מפורסם, נכתב אודות 'צלמים אשר האחריות מהם והלאה... ואיפה היה ליבם וראשם כאשר לא שמרו היטב על כרטיס הזיכרון, בו שמורות כל תמונות החתונה, של משפחה המצפה בכיליון עיניים....'

    ושחר קורא את המכתב, עיניו כלות.
    האם בכך זה נגמר, ומתחיל? בשמירה, אבטחה, הגנה? כוחי ועוצם ידי?
    יש יד מכוונת. את זאת לא השכילו בני אנוש לדעת?
    הוא הביט בתקרה, בנברשת הכבויה. רקותיו הלמו בעוצמה של תופים.

    "טוק- טוק- טוק"... האם אכן אלו נקישות על הדלת, או שמא הלמות המוח, הממשיך לדפוק בעוז? אולי אימא חזרה מחנות הירקות. לא, הוא לא יספר לה מאומה על ההתפתחויות. לשם מה לצערה?

    הוא מתרומם בכבדות ומשתרך לעבר הכניסה, ראשו מסתחרר.
    הפעמון מצלצל ארוכות. "רגע, רגע אימא... אני כבר פותח!" הוא צועק.

    "רועי!"

    עיניו האדומות והלַחות של שחר נפערות לרווחה בהפתעה. "לא. אני לא מאמין..." והוא נופל על כתפיו של ידידו הטוב באפיסת כוחות.

    רועי טופח על שכמו, שותק.

    הם נכנסים אל החדר הצר של שחר. יש בו מיטה מעץ, כוננית קטנה ושולחן מחשב. הקיר צבוע בתמונות אינסופיות של שחפים וים, שדות ופרחים, נופים עוצרים נשימה שלזריחות ושקיעות, ילדים קטנים וקרובי משפחה. וגם גדולי ישראל, ששחר זכה לבקר בצל קורתם ולתעד את זיו הודם מבעד לעדשה שלו.

    הם מתיישבים.

    "קפה שחור?"
    רועי שואל.
    שחר מנענע בראשו אנה ואנה.
    "שוקו? נס? מים קרים? פטל?" רועי נעלם בקצה המסדרון ולאחר דקה חוזר עם שתי ספלי קפה מהבילים. "מה קורה, גבר?"
    " לא'ידע מה לעשות", קול ענות חלושה משיב אל רועי. שחר משפיל את עיניו אל האדים שצובעים את משקפיו בלבן.

    רועי נאנח. שחר, הבחור המצחיק והחייכן ש'גלגל' את כל חדרי החדר מרוב צחוק, זה שמחבק כל כתף שבורה ומעודד את שמוטי הלחיים, יושב מולו מרוסק, כמו כדור חסר אויר שחדל לקפוץ לגובה, חדל להתגלגל, חדל להשתובב ולצלוח את החיים, הבועטים בו.

    "נתחיל?" שואל רועי בעדינות. הם קבעו פגישה, וזה אומר שהם צריכים להגיש עבודה ללקוח עוד היום. הוא נטל לידיו דפדפת גדולה ועט פרקר מהמגירה העליונה, העיף מבט לעבר חברו ורשם בראש הדף:

    הנושא:______

    סיעור מוחות:

    "אין לי ראש לזה, רועי". אמר שחר בקול אדיש. "תכתוב את השיר לבד ותיקח את כל הכסף"...
    "לא". פסק חברו. "אנחנו לא כותבים עכשיו שיר ל'חיים דוד המפיק האגדי'... בוא נכתוב שיר על... על ה... כל מה שעכשיו... נו..."

    "- על כל הבלגן סביבי." השלים שחר וקצה של חיוך נרשם בזווית פיו. "הכאב, חוסר האמון, מקור הפרנסה העיקרי שלי, האהבה שלי למצלמה..." הוא העיף מבט לעבר זו. היא ישבה בקצה החדר, שחורה ובודדה.

    ובוהקת.

    * * *
    והם ישבו וכתבו.

    כתבו על ילדות מתוקה ומצלמה דיגיטלית אדומה, שנרכשה מכספי חסכונות שנלקטו אגורה לאגורה במשך שמונה שנים תמימות.
    הם שוררו על החרם שהוטל עליה על ידי המורה בכיתה, ובצדק. על עוגמת הנפש והָקימה מחדש.
    הם סיפרו על תיעוד של נופים ירוקים, שניבטו מבעד לשמשת הרכב בטיולים משפחתיים.
    על תמונה של שולחן חג מפואר וצבעוני שאימא שלו עיצבה בצעירותה, כשהייתה עוד בריאה.
    על צילום של זוג יונים מדדים על אדן החלון.
    ועל חתונות ובר מצוות ובריתות ואירוסים ו...
    זו הייתה התרפקות על העבר, זו הייתה התפרקות, השתפכות הלב. מלוּוים בדמעות חמות, בצחוק משחרר ובדליית סיפורים עתיקים ממעמקי הזיכרון.

    הגעגועים היכו בו. אותן תחושות בשעת אחיזת החפץ השחור המבזיק ומתעד רגעי אושר, הגורמות ללב לפעום ברגשה, הציפו אותו כמו גל גבוה ושטפו את כל כולו.

    "אז מה...?" שאל רועי כשהחמה הייתה בראשי האילנות.
    שחר התמתח בכוח וחייך.
    ורועי קרץ.

    * * *

    "חתן, יד על המותן! אבא של החתן, שים יד על הכתף שלו, ב-ד-י-ו-ק! ככה. יופי... סיי צ'יזזזז!!!"...

    קליק.
    פלאש.
    זו עינו שהביטה מבעד לעדשה ולחצה על ההדק, שלו ולא אחרת.


    פנינה ריימונד pninar832@gmail.com

    תגיות מאמרים

תגובות

בכדי לרשום תגובה, עליך להרשם לאתר.
  1. תהילה ה.
    כתיבה יפיפיה!
      פנינה ריימונד אוהב/ת את זה.
  2. דפית
    כתיבה קולחת ונעימה לקריאה, מגלישה אותנו לסיטואציה ומדלגת בין הרגעים השמחים והקשים באומנות יפה, את כותבת גם בשבועונים וכד'? נשמע (כלומר נקרא) שאת חזקה בתחום...
      פנינה ריימונד אוהב/ת את זה.
    1. פנינה ריימונד
      תודה רבה על התגובה החמה!
      בעזרת השם בהמשך הדרך...
      IAvigail אוהב/ת את זה.
  3. IAvigail
    פנינה!
    אלופה..
    מחכה לעוד.!
      פנינה ריימונד אוהב/ת את זה.
  4. יוכבד שכטר
    פנינה, תודה רבה!
    סיפור נהדר הן מצד הכתיבה והן מצד התוכן
    זהו הסיפור של כולנו, נופלים לפעמים וצריכים לאסוף כוח לקום
    אשרי מי שזכה בחברים נאמנים לידו...
  5. אמויאל מירב
    קסום.
    פשוט אל תפסיקי לכתוב!!!
    שבוע טוב :)