15042.jpg

יצירתיים? בואו לכתוב איתנו!

רוצים לכתוב סיפור? סיפור בהמשכים? יחד עם ידידיה חבר וכל הגולשים?? פתחנו לכם אתגר מרתק ומקצועי!! ידידיה חבר מתחיל ואתם ממשיכים! שימו לב לכללים כי...
נכתב ע"י ידידיה חבר · ‏28/8/18 ·
  1. ידידיה חבר
    חנן לחץ שוב ושוב על כפתור השלט שבידו, כאילו שאם ילחץ יותר פעמים ויותר חזק זה מה שיעזור.

    הוא עמד במרכזו של מגרש חניה ענק, כזה שרק מרחבי האינסוף של הנגב יכולים להציע, וסקר שוב ושוב את החניון, מחפש נואשות אחרי המאזדה 3 הלבנה שלו, אחת מני מאות רבות של רכבים בחניון, כשבתוכם כמות לא מבוטלת של רכבים מהדגם הזה.

    שוב ושוב הוא עבר על כל החניון, תוך כדי שהוא לוחץ על השלט כל הזמן, עד שהיה בטוח שכבר כיסה את כל החניון גם אם טווח השלט שלו היה עשרה מטרים, בוודאי כשהטווח של השלט שלו מאה מטרים, ומעולם הוא לא עשה בעיות.

    כשהתייאש מלחפש בעזרת השלט, התחיל חנן לעבור רכב רכב, אולי השלט פשוט לא מתקשר, למרות שהנורה בו שידרה עניינים כרגיל.

    החום ששורר בנגב בשעת צהריים קיצית כזו העיק עליו מאד. במחצית השעה שהוא משוטט במגרש הספיק כבר להירטב טוטאלית, עד שחש כמו ברז מהלך, כשהזיעה ניגרת ממנו בטפטופים סדירים.

    כשעמד להתייאש, פנה לשומר החניון לעזרה. השומר, אדם עם מבט אטום משעמום ומבערות כאחד, ישב שם מנומנם למחצה, מאזין לטרנזיסטור ענק שהפיק קולות ברוסית, שהזכירו רעש של מכונת דפוס ישנה וחורקת. הוא פנה לשומר, ואמר לו שהוא לא מוצא את הרכב שלו, מאזדה 3 לבנה, ושאל אם הוא יכול לעזור לו. השומר הסתכל על חנן כאילו שהוא שואל אותו איך מדברים רוסית או מתי צריך לאכול, והפטיר לעברו באותו מבט אטום, עם קצת סימני פליאה, ובמבטא רוסי כבד: 'מה רוצה?! יש מאזדה 3 הרבה במגרש כאן!'. על השאלות הבאות של חנן הוא השיב רק בהנעת הידיים לצדדים, כאומר 'נו באמת, מה אתה רוצה, לשגע אותי?!'.

    חנן הבין שמהרוסי לא תבוא לו הישועה. הברירה היחידה שנותרה בפניו זה לסרוק פעם נוספת את המגרש, ואם עדיין הוא לא מוצא אז להתקשר למשטרה, וזה מה שהוא אכן עשה, מתעלם מהבגדים שעליו שנראו כמו אחרי גשם סוער בעיצומו של יום קיצי לוהט.

    כשסיים לסרוק את המגרש בפעם השלישית - הוא התייאש סופית. ובתזמון מדוייק, באותו רגע בו התייאש, צלצל הטלפון שבכיסו.


    הוראות:

    · ניתן להמשיך את הסיפור, בהוספת קטע של עד 300 מילה בלבד, כשכל כותב ממשיך את הכותב שלפניו. את הקטעים יש לכתוב בתגובות, ולא בהודעה פרטית.

    · לפני קטע המשך יש למספר את מספר הקטע, בצורה כזו: המשך הסיפור, מקטע מס' X.

    · אין להעלות קטע סיום, או קטע שמביא את העלילה לסיומה (גם אם אינו מסיים את הסיפור), בלי לשאול קודם בהודעה פרטית.

    · ניתן להעלות יותר ממקטע אחד לכותב, אם מהקטע הקודם שהעלה הכותב נוספו כבר שלושה קטעים נוספים.

    · קטע שלא יענה על הקריטריונים - יסומן כקטע לא רלוונטי, ולא יחשב כהמשך העלילה.

תגובות

בכדי לרשום תגובה, עליך להרשם לאתר.
  1. men770
    כמה זה קטע?
      איסתרא בלגינא ו-קליגרובקא אוהבים את זה.
    1. ידידיה חבר
      עד 300 מילה.
      איסתרא בלגינא ו-קליגרובקא אוהבים את זה.
  2. ידידיה חבר
    כל הכבוד לכולכם! מקסים!!!

    המדור הזה עוד עשוי להפתיע, תחכו!!!
      איסתרא בלגינא ו-קליגרובקא אוהבים את זה.
  3. דוקים
    המשך הסיפור, מקטע מס' 11.

    פאאאק

    סטירה מצלצלת ירדה על לחיו של סעיד שהיה קשור לכיסא.

    אחת! לא יותר!

    הוא יבב והתחיל לדבר בשטף.

    ככה הוא אוהב. כאילו לחץ על מתג והפה שופך החוצה את כל המידע.

    אבל – דוקא - לכן הוא מבין שהדג שבידיו הוא דג רקק פיצפון אולי קצה זנבון של סרדינון.

    הרציניים סופגים קצת יותר מסטירה עד שמתחילים להשתפך.

    "נביל, אמר, איברהים הלך. אבאשלי לא מסכים לי לעבוד בפיצה של דני"

    "שתוק" הוא צרח

    עד שתופסים כאן מישהו מגלים שבעצם תפסת את עוזי מגן ציפורה. ישר למגלשות. ישר.

    "החזר את העכבר למעבדה" הוא מסנן את עבר יוני ומסתובב אל החלון לפני שיתפרק בו משהו.

    כמה אכזבות אפשר לספוג ביום אחד?

    * * *

    זה הוא? זה לא? הראש שוכב על ספה בגווני הבורדו, או שהוא מטושטש. או שזה כפילו

    הוא מתחיל לרעוד בכל גופו, מבין שנפל למלכודת.

    כל הסיפור מתחיל לרוץ מול עיניו, יואב חנן יואב חנן יואב חנן - עזאם


    לאט לאט הוא פונה אחור צעד צעד בשקט כמעט בלי לנשום, משהו עגול וקשה נתקע בין צלעותיו...
  4. RACHELIZ
    המשך הסיפור, מקטע מס' 10.

    אשר יגור-בא לו. "א-ב-א, אתה כ.." בבת אחת עוז השתתק ופניו הוריקו את צבען.
    יואב חש את האקדח זז בגבו ברעד קל. הוא ניצל את הבלבול שנוצר ובחלקיק השניה הסתובב, חטף את האקח וכיוון מול הפולש.
    לפעמים, מקור החשש הוא זה שיציל אותך.

    "עוז, מותק", פנה אליו יואב, "צא מהחדר וחכה לי במטבח" שלא כהרגלו, עוז נפנה מיד לצאת.

    האזיקים, שהיו תלויים תדיר על חגורתו, מילאו את תפקידם נאמנה ונחגרו יפה על ידיו המזיעות של הערבי.
    אחר גרר יואב כסא והושיב אותו לשיחת בירור.
    הערבי התגלה כפחדן לאחר שאיבד את השליטה במצב וירה צרור משפטים שלא בייש תותח מהדגם האחרון שיוצר.

    אז הנה לנו, חשב יואב, אבא של חנן מעודכן מהר בפרטים. אך קודם לכן, לא שמע אודותיו כלל ועתה הוא כבר מנהל איתו עסקים מסועפים.

    יואב העמיס את הערבי על רכבו ולקח אף אותו למעצר. שיהיה.

    ******

    לפתע העוקב ראה אור מבליח מבין העצים.
    הוא התקרב למקור האור ואז שמע את קולו של חנן. 'אחח. תפסתי אותך' חייך לעצמו.
    הוא נשאר שם עד למחרת.

    דממה הייתה מעם המאורה. 'מוזר! הבן אדם לא מפסיק לישון! כאילו אין איומים על חייו! כאילו הוא בטיול-גיל-ההתבגרות'.

    הוא החליט להתקרב עוד. הזיז את שער העץ, לאחר מכן התקדם על המרבד הצבעוני שהיה פרוס לכל אורך המאורה. 'מישהו כאן השקיע', התפעם. ככל שהתקדם, ליבו רקד בקרבו. לא לזאת עזאם התכוון. רק מעקב חיצוני. אך יצר ההרפתקנות שלו לא נתן לו מנוח. 'היצר הזה יום אחד עוד יהרוג אותך' היה אומר לו ג'מיל בכל עת.

    לפתע קפא.
    המראה שנגלה לעיניו המם אותו - - -
  5. ב.א.
    המשך הסיפור, מקטע מס' 9

    אולם לפתע נשמעה לחישה ארסית מכיוון החלון...

    ****

    חנן יצא מהחניון ושעט במורד הכביש החשוך.

    לכשהגיע לעיקול הכביש, הביט סביבו היטב, ומשווידא שאין איש, פנה בחדות אל תוך מעבה היער, ונעלם.

    למגינת ליבו של איש הצללים שעקב אחריו...

    "לאיפה הוא נעלם לי?" רתח "אם עזאם ישמע מזה, הוא יערוף את ראשי חי!". לעת עתה לא יספר לו על כך, על מנת שלא לעורר את רוגזו, אולם הוא חייב למצוא אותו - מוקדם ככל האפשר.

    בעודו מחפש נמרצות בהמשך הכביש, חנן כבר הספיק לעבור כברת דרך בין עצי היער הענקי. לכשראה את המאורה, רווח ליבו, והוא הזדרז לחנות מאחורי עץ עצום ממדים.

    הוא נכנס בלאט אל תוך המאורה האפלה, עיניו ממצמצות באינסטינקט טבעי.

    "אוה, מרחבה יא חוואג'ה" קיבל אותו לטיף בשמחה, "מה נשמע, איך העסקים?" קרץ לעברו. שניהם ידעו לאלו 'עסקים' הכוונה. "תשמע" נאנח חנן, "המצב לא פשוט. מאוד לא פשוט". בקצרה סיכם לו חנן את הקורות אותו בשעות האחרונות, ויחדיו שקעו במחשבות במטרה לטכס עצה כיצד להקביל את פני הבאות.

    ****

    "הרם את ידיך או שאני יורה" לחש אליו הקול המסתורי במבטא ערבי כבד. יואב חש כיצד מצחו נשטף זיעה קרה ושערותיו סומרות. "זרוק את האקדח על הרצפה" ציווה עליו האיש.

    יואב פעל כמצווה עליו. שנות שירותו במוסד לימדו אותו היטב שלא להסתבך במוות ודאי, כשכל הקלפים נמצאים אצל האויב, והוא אפילו אינו יודע מיהו.

    הוא אמנם היה סוכן מבריק וקר רוח, אולם בהתחשב במצב הנוכחי, הוא שיווע לעזרה. אבל יותר מכל הוא קיווה שעוז לא יחליט להיכנס פתאום חזרה לבית. 'למה לא הזהרתי אותו שיישאר במחסן?' הלקה את עצמו.
  6. רוגע ושלווה
    המשך מקטע 8
    האלמוני בועט שוב ושוב בדלת, הדלת העשויה מעץ לא עומדת תחת המהלומות ואופ'ס נפתחת...
    יואב מזנק אל אחורי הדלת כשהוא שולף מכיסו את הגלוק 26 תוך כבראשו עוברת מחשבה קלה על כך שהוא לא בדק זה זמן מה את מצב הכדורים...
    "אבא למה לו פתחת לי את הדלת" מתלונן עוז, בנו בן העשר, "אני כבר מנסה לפתוח את הדלת מלא זמן!"
    נשימת הקלה חדה, ו..הכעס מציף אותו "כמה פעמים צריך לאומר לך שכשאני נמצא במחסן אתה לא מפריע! עכשיו תחזור לבית הרגע! ואני אחשוב על העונש המגיע לך!"
    "אבל אתה לא מבין, שמעתי רעשים בבית כאילו מישהו נמצא שם! ורק אני לבד בבית זה מפחיד!"
    יואב פותח את הדלת ומתחיל לרוץ בכוחות על טבעיים תוך כדי שהוא מרים טלפון "עיזאם, תשלח את החמישייה הרגע לביקתה!"
    בעוברו את החניה הוא מזהה אינפיניטי Q70 שחורה , הרכב מוכר לו מאד אך הוא לא עוצר וממשיך בטירוף לחצר, והנה הוא ניצב מול דלת הבית.
    הדלת סגורה כרגיל והכל שקט כמו בשעות הבוקר הרגילות.
    יואב פותח את הדלת אט אט, בניסיון לשמור על השקט השורר, הדלת משמיעה חריקה שקטה ונפתחת.
    יואב עם האצבע על ההדק נכנס בלאט, כשהוא סוקר את הבית מכל הזויות, הכל נראה כרגיל...
  7. דוקים
    המשך הסיפור, מקטע מס' 7

    יואב קם מן הכסא ונגש אל החלון הפרוס על פני הקיר המרכזי המשקיף אל חוף ימה של תל-אביב.

    "הי, זה טוב"

    לכבוד השמחה הממלאת ליבו הוא נגש אל בר המשקאות המשקאות המעוצב בצורת בקבוק שעיצב לו אמן הזכוכית והאבן ג'רמי לנגפורד .

    מתוכו הוא מוציא גרייגוס XV כרסתני.

    משהו קטן לחגיגה הגדולה הנרקמת. למה לא, הוא עובד כל כך קשה. צריך לפעמים להנות קצת.

    וזה עוד כלום.

    הוא חושב על ה-וילה. נו אם הוא ישקע במחשבות עליה יותר מידי. הוא ישכח היכן הוא נמצא ושהכל ניצב עדיין על כף המאזניים.
    בעיקר הוא חושב על הפרויקט הגדול, ועיניו נעצמות ברכות.

    זעליג עדיין לא ענה לו תשובה סופית, הוא צריך להתיעץ עם דודו ולגבש תוכנית חילופית. ועדי עדיין לא סגור מספיק עם עצמו.

    אלף פעמים התחרט על שהכניס אותו אל הקלחת, אדם ללא חוט שידרה. אם לא שרצה לרצות את מיטל, לא היה מעיף עליו מבט.

    הוא מקווה שעזאם יהיה מרוצה מהמהלך. חי חי חי לפחות לבינתיים.

    טרח טרח טרח

    מישהו בועט בדלת. שוב ושוב. ורגע לפני שהוא נגש לפותחה הוא מחליק את הצעצוע השחרחר אל כיסו. שיהיה.
  8. RACHELIZ
    המשך הסיפור, מקטע מס' 6

    "חנן, רוצה לחזור לסעודיה?" שאל פתאום עזאם.
    חנן המופתע ניסה להסתיר את הפתעתו אך קלט שמאוחר מידי, עיניו, שנדלקו כמו פנסים, הסגירו את געגועיו.
    "הייתי רוצה, אולי בהמשך". לא הייתה לו ברירה, אלא לומר את האמת.
    "שמע, אם רק תבצע מספר פעולות קטן, אני יכול לדאוג לכך שתחזור מהר משציפית".
    חנן הריץ במוחו שלל פעולות שעזאם עשוי לבקש ממנו, אך לא העלה שום דג בחכתו.
    עיניו ציירו סימן שאלה ועזאם כחכח בגרונו:
    "אז כך, אתה חוזר לחניון. המאזדה שלך תהיה שם. כנס אליה כאילו לא קרה כלום, תחזור הבייתה או להיכן שתרצה,
    מחר בארבע תחזור לכאן ואתן לך הוראות המשך. אל תדאג, תוך שבוע שבועיים, אתה חופשי בסעודיה".
    "מה הכוונה חופשי?" פחד טיפס במעלה גבו.
    "תפגעו באבא?!"
    עזאם החל להזיע. הנה המוקש. הוא מהר לענות, שלא ישמע מהסס: "מה פתאום!? רק נזיז את תפקידך אצל אבא למשבצת אחרת ונדאג לממלא מקום"
    חנן לא ידע אם להאמין לו או לא, אך ידע שאין לו הרבה מה להפסיד. הוא לא מסוגל באמת להישאר כאן, אפילו לא שבוע שבועיים, אך לא רצה שיפגעו באבא.
    הוא החליט להיענות למשימה הראשונה. מה אכפת לו לישון באיזה מלון הלילה ומחר ישמע מה עזאם רוצה בדיוק ואז ישקול.
    "אוקיי, אבוא מחר", אמר קצרות.
    "מצוין".
    עזאם קרא לעוזרו הגברתן, וזה לקח אותו חזרה במבוך שחצו קודם לכן.
    עזאם העיף מבט במצלמת הכניסה במכשירו, וכשראה את חנן מתניע את הרכב, הוציא את המכשיר הקטן, זה השמור למקרים מעין אלה, וחייג.
    כשנענה, אמר: "יואב, הפיתיון הופעל".
  9. ראש לשועלים
    המשך הסיפור, מקטע מס' 5
    אבריו המתוחים הרפו באחת. בסך הכל עזאם הגדול, והוא היה בטוח שנדבק כבר במלכודת של הראש כמו עכבר מחסנים. אבא שלו כדרכו שוב עושה תרגילים אלפי קילומטרים מערבה ממקום מושבו, הרהר בהשלמה. היו ימים, וחנן לפעמים אהב להיזכר בהם, היו ימים שהם היו משפחה, הוא ואבא.

    משפחה-מהגובלן-בבקתת-במבוק-על-שפך-הנהר-עם-אח-בוער הם אף פעם לא היו. אבל גם לחזור בערב מהמדרסה אל הארמון הגדול, להציץ אל המשרד של אבא ולראות אותו עסוק למעלה ראש ואז לעלות למעלה לספר לאמא קצת חוויות היה לא רע, בטח יותר טוב מהחיים היום. זה היה אפילו כיף, כל עוד לא ידע במה אבא עסוק כל כך.

    כשהיה בן ארבע, שאל אותו איש גדול מה תהיה כשתגדל. חנן השיב לו בלי היסוס, בנאיביות של ילד שלמד זה עתה לדבר, שכשיגדל יעזור לאבא שלו, ולא הבין למה חייך האיש חיוך משונה. תמיד הביט בערגה על ספסל הנחושת המשופשף שעמד ריק במשרד על יד אבא והיה בטוח במאת האחוזים שאבא שומר אותו רק בשבילו. היום, כשהוא מגשים את חלום הבלהות מהילדות ועוזר לאבא ששלח אותו לארץ גזירה לסכן את חייו הנרדפים והמפוחדים, הוא מהרהר בכך שהיה מוכן לשלם את כל הכסף שאבא עדיין לא משך משווייץ כדי להיפטר מהאבא ומהשליחות הזו גם יחד. היום הוא גם יודע, חנן, שהספסל היה לנוי...

    --- מה שחנן לא ידע, הוא שלא היה כאן תרגיל. לא של אבא. לעזאם היה תוכנית מלאה, ומטרתה בדיוק כזו: להביא קץ לאבא ולשליחות, בלי להשתמש בשום כסף משוויץ. אבל חנן היה חייב להיות חלק מזה, בלי שיתוף הפעולה שלו אפשר לקבור את התוכנית כבר כעת בקבורה איסלמית בלי לוודא קודם לכן הריגה. לקבור את התוכנית ואיתה כמובן גם את עזאם שבגד ככה באבא ---


    עכשיו כסס עזאם את ציפורניו מתחת השולחן, מסתיר אותן ואת הסקרנות הבוערת מאחוריהן, יסכים, או לא יסכים?
  10. Ayala1
    המשך הסיפור, מקטע מס' 4

    במשך הנסיעה המטורפת מוחו הריץ תרחישים שונים בקדחתנות.

    "במה פישלתי הפעם?!" מלמל לעצמו בעצבנות. "איך אני נופל בזה כבכל פעם מחדש!"

    ***
    בחריקת צמיגים נעצר חנן ליד מבנה הבטון המאיים.

    גברתן חמוש צץ לידו בשניות, והורה לו בקשיחות שאינה משמעת לשתי פנים - לעקוב אחריו.

    חנן שגופו עוד לא נרגע מהשטיפה שהשמש העניקה לו לפני פחות משעה, החל להזיע שוב.
    הפעם, היתה זו זיעה קרה...

    לאחר חמש פניות, עשרה גרמי מדרגות, מסדרונות בלתי נגמרים ובלבול סופי של חוש ההתמצאות שלו,
    מצא עצמו חנן בחדר אפור וגדול, ריק בצורה חריגה, והתבקש להמתין.

    בעודו עסוק במציאת תירוצים למה-שלא-יהיה שבו-הוא-פישל, שם לב לאוירה המוזרה ששררה בחדר.
    הוא החל לסרוק את החדר בעיניו - ולפתע נבעת. הוא לא היה לבדו!

    רחוק ממנו, בחלק החשוך של החדר, נראה גבר מוצק, ששיער שיבה נשזר בצדעיו, יושב כשגבו פונה אליו.

    "כבודו??" שאל חנן ביראת כבוד ובנימה של כניעה.

    דקה של שתיקה, וקול בס נשמע - "ידעתי שלא תאכזב אותי..."

    צמרמורת אחזה בחנן. זה לא הקול של הראש - - - - - - - - - - -