ילדים של מלחמה.

נכון, הוא לא גר בעוטף הצמוד לרצועה, היא לא חוותה מראות קשים, ובכל אופן, הם ילדי מלחמה.

"אמא, שמעתי בום". בן השלוש מביט בי. "בואי נגיד ביחד פרק תהילים".

"אמא, אמרו שהיה באשקלון.
אמרו: 'היכנסו למרחב המוגן'".
בת החמש מגיעה אליי בריצה, מדקלמת את ההתראה ששמעה לפני שניות ספורות,
בן השלוש מגיע רגע אחריה, מדקלם גם הוא את ההודעה: 'היכנסו למרחב המוגן'.

הם בסך הכל ילדים קטנים, השגרה של לפני חודש וחצי מטושטשת להם, נראית רחוקה פתאום, לא שייכת.
חדר הילדים, הממ"ד, הפך ל'חדר התהילים'.

שומעים אזעקה, נכנסים לממ"ד, קוראים תהילים, יוצאים.

"אבא, צבע אדום התקשר. איפה היה אזעקה?" בן השש מברר, הנייד בין אצבעותיו הקטנות.

גם הדו שיח ביניהם נע סביב המלחמה.

"מתי תיגמר המלחמה?" בת הארבע.

"כשכל הגויים הרשעים שבעזה ימותו והחיילים שלנו ינצחו". לבן השלוש זה ברור, קולו בטוח.

"כשהמשיח יבוא". בן השש מסכם.



ילדים של מלחמה.

שתיגמר כשתבוא הגאולה.





על המחבר
ל
קצת עלי -
צלמת, סופרת, עורכת ותחקירנית.
עוסקת בכתיבת תוכן וסיפורת.

וכן בעריכת תוכן, עריכת ספרות ותחקיר.






המאמרים שלי < ממש כאן:love:






להשתמע ---

תגובות

תיאור פשוט, וכזה אמיתי ונוגע.
עכשיו תכתבי על "אמהות של מלחמה". כשהילדים כבר ישנים והם לא שומעים את השקט בחוץ, שפעם פעם זה היה זמן כזה של שקט אמיתי, מכונית עוברת פה ושם ממרחק ואפשר לשמוע אותה בבירור כי הכל שקט, באמצע הלילה. היום זה הזמן שאפשר לשמוע כמו שצריך את המסוקים (ולא לראות אותם- הם נוסעים בלי אורות). ואת הפיצוצים בעזה ולחשוב מאיזה כיוון כנראה יכולים להגיע מחבלים ואיפה נתחבא.
ויש עוד שעה של אמהות, של לפנות בוקר, כהקרן הראשונה של השמש עדיין לא נראית, אבל רשמים שלה מתחילים קצת להאיר את הרקיע, והילדים עדיין ישנים, רגועים, ופעם פעם זכור לי שכשהייתי ילדה וקצת יותר, הייתי שומעת בשעות האלה המיות יונים וציוצי ציפורים, היום עוד שומעים הדי פיצוצים.
אז מה עושים? שמחים עם זה. וחולמים על השכונה שנקים על חוף עזה (וכל מי ששמע כבר על החלום שלי מהיום הראשון של המלחמה- כן, זה אני. אתם יכולים להמשיך לצחוק עליי. עדיף להצחיק אתכם מאשר שכל יום תתקשרו לשאול אם אני חיה, ותקפיצו את כל העולם אם לא עניתי לטלפון...)
אז כמו שאמרתי, תהיה שם שכונה עם תב"ע בעלת מבנים אופייניים. בכל מבנה לא משנה כמה קומות יהיו לגובה, חייבת להיות לפחות קומה אחת לעומק, כדי לשמר את אופי האזור. שיקום מנהרות. ובמקום עם הרוח הכי טובה, נקים פנימייה לבנות. (יש כבר 3 רשומות מכיתות ט-י...)
ומי שחושש לבריאותי הנפשית- כל אחד מתמודד עם המלחמה אחרת...
 
ומה עם "נערות במלחמה"?
אלה שאף אחד לא אומר להם שהתורה שלהם תציל את העולם, ושיש להם תפקיד במלחמה וכל זה.
אלה שאף אחד לא אומר להם שהבית שהן מנהלות הוא הייעוד שלהן במיוחד בשעות קשות.
יושבות בבית ומנסות לעשות משו עם עצמם חוץ מלישון.
מעדות של מנוסה בתחום,
קשה מאוד להרגיש ככה חלק מהעלילה.
 
מי כאלוקינו תרשי לי להגיב לך, נשמע ממך שאת מרגישה די מיותרת ובלי יעוד מיוחד במלחמה הזאת. אז בואי תשלימי אותי ועוד הרבה נשים שיש דברים שהן לא יכולות לעשות:
1) תגידי תהילים- אני לא מצליחה, הבטחתי לעצמי לפחות פרק ביום ואני לא עומדת בזה. פשוט נהיה פתאום הבוקר של היום הבא.
2) תחייכי לאחיות שלך ולשכנות הקטנות- יכול להיות שגם אמא שלהם כמוני, לפעמים כבר משתגעת מהעומס הרגשי של המלחמה ביחד עם הצורך להראות לילדים רוגע והכל בסדר ועוד החזרה לשגרה שלא כל כך מוצלחת וכל מיני דברים, תהיי את הנעימה והנחמדה, קרן אור לאנשים אחרים בזמנים קשים. מספיק רק להקשיב לסיפורים שלהם, לשאול "מי המורה שלך?" ו"כמה שעות אתן לומדות?" ועוד כל מיני שאלות פשוטות של ילדות של כיתה א-ב-ג, תראי איך ההתעניינות שלך פתאום תגרום להם לא להפסיק לספר לך סיפורים גם אם את רק איזה שכנה שהם לא דיברו איתה עד היום. ילדים צמאים ליחס. ובזמן קשה כל כך, המבוגרים לא תמיד מצליחים לעשות את זה כמו שצריך. תעשי את זה את!
אני מאמינה שיש עוד מלא רעיונות. רק תחשבי שאת לא "חסרת ייעוד" כי את לא אמא ולא איזה מחנכת דגולה. את עכשיו בשלב אחר של החיים ובתור כזו יש לך המון איך לעזור בעולמו יתברך!!
חזקי ואמצי.
צריכים אותך!
 
מי כאלוקינו תרשי לי להגיב לך, נשמע ממך שאת מרגישה די מיותרת ובלי יעוד מיוחד במלחמה הזאת. אז בואי תשלימי אותי ועוד הרבה נשים שיש דברים שהן לא יכולות לעשות:
1) תגידי תהילים- אני לא מצליחה, הבטחתי לעצמי לפחות פרק ביום ואני לא עומדת בזה. פשוט נהיה פתאום הבוקר של היום הבא.
2) תחייכי לאחיות שלך ולשכנות הקטנות- יכול להיות שגם אמא שלהם כמוני, לפעמים כבר משתגעת מהעומס הרגשי של המלחמה ביחד עם הצורך להראות לילדים רוגע והכל בסדר ועוד החזרה לשגרה שלא כל כך מוצלחת וכל מיני דברים, תהיי את הנעימה והנחמדה, קרן אור לאנשים אחרים בזמנים קשים. מספיק רק להקשיב לסיפורים שלהם, לשאול "מי המורה שלך?" ו"כמה שעות אתן לומדות?" ועוד כל מיני שאלות פשוטות של ילדות של כיתה א-ב-ג, תראי איך ההתעניינות שלך פתאום תגרום להם לא להפסיק לספר לך סיפורים גם אם את רק איזה שכנה שהם לא דיברו איתה עד היום. ילדים צמאים ליחס. ובזמן קשה כל כך, המבוגרים לא תמיד מצליחים לעשות את זה כמו שצריך. תעשי את זה את!
אני מאמינה שיש עוד מלא רעיונות. רק תחשבי שאת לא "חסרת ייעוד" כי את לא אמא ולא איזה מחנכת דגולה. את עכשיו בשלב אחר של החיים ובתור כזו יש לך המון איך לעזור בעולמו יתברך!!
חזקי ואמצי.
צריכים אותך!
תודה על התגובה והעצות המועילות,
לגבי המיותרת, :) ממש לא כתבתי את הקטע מהמקום הזה ב"ה.
 
סתם מעלה רעיון
להתנתק קצת מחדשות כולל רדיו
 

לוח מודעות

More from לוטם

שתף את המאמר

למעלה