מדור עם כיתוב12.jpg

יוכבד

הפנים שלה משתנות בבת אחת. "מה כואב לי?" היא שואלת, הקול שלה נחלש. "מה קרה פתאום? אגיד לך: הוא חוזר הביתה כל ערב בשעה שש. לפני כמה ימים שמתי לב...
נכתב ע"י אילת בריטמן · ‏21/6/18 ·
  1. אילת בריטמן
    יוכבד- חלק א'


    "שתדעי שאני אישה רגילה!" זה המשפט הראשון שאני שומעת מיוכבד בטלפון אחרי שהיא מבררת איך קובעים פגישה.

    זה משעשע אותי למדי. עדיין לא מכירה את יוכבד, לא ראיתי אותה. רק שני משפטים שמעתי ממנה וכבר, ללא שליטה, מוחי מתחיל לשרטט את קווי המתאר של אישיותה. אכפת ליוכבד מה חושבים עליה, זה ברור. ואכפת לה גם להיות נורמלית, רגילה, אחת מכולן. נשים נורמליות לא זקוקות הרי לטיפולים פסיכולוגיים. על כורחי אני נזכרת בגויים הנבערים בכפרים נידחים באירופה שבפעם הראשונה שפגשו יהודי, בטוחים היו שהוא מחביא את קרניו מתחת לכובע. אני מתחייכת עוד יותר כשאני רואה בעיני רוחי, בעיני רוחה של יוכבד כמובן, מצעד של נשים המידפק על דלת הקליניקה שלי, מתחרות על תואר האישה המשוגעת ביותר. הבעיה, שאני עסוקה כנראה יותר מידי בדימויים העשירים שלי ולכן קולטת באיחור מביך שהשתיקה ששוררת משני עברי הקו כנראה לא לגמרי טבעית לשיחה.

    "כן, סליחה", אני אומרת ומייצבת את קולי. "לא שמעתי את המשפט האחרון שלך, תוכלי לחזור עליו בבקשה?"

    הקול שלה נעשה חשדני אפילו יותר. השיחה הזאת מן הסתם עוד תשמש אותה כהוכחה מוחצת לנכונות התיאוריה הגורסת שכל פסיכולוג הוא עפעס... "אמרתי שאני לא חושבת שיש כאן בעיה רצינית כי אנחנו משפחה נורמלית לחלוטין אבל המליצו לי עלייך, אמרו שאת לא מושכת את הזמן ותוכלי לעזור לי עם הבן שלי שלא יתפתח כאן איזה סיפור, את יודעת..."

    "לא", אני מצטערת, "אני לא יודעת".

    "נו, הסיפורים שיש היום, שילדים ה' ישמור עוזבים את ה... לא, לא, זה ממש לא קשור אלינו, אמרתי לך, אנחנו משפחה נורמלית והילדים שלנו טובים, מאד טובים. אבל אמרתי בכל אופן, השתדלות, את יודעת..."

    השתדלות אני דווקא יודעת ולכן אנחנו מתאמות שעה שנוחה לשתינו. אחרי שאני סוגרת את הטלפון אני ממשיכה לשבת עוד מספר דקות. הגיחוך נעלם, במקומו מתפשטת בי תחושת אי נוחות שהולכת וגוברת. אז מה יש, מה קרה. אז יש גברת אחת שהתדמית חשובה לה, והנראות חשובה לה, ולהיות נורמלית חשוב לה. וחריגות, או יציאה מהגבולות לשיטתה גורמות לה לבהלה ולחרדה של ממש. למה את מזלזלת? לך אין שיגעונות? ואם את מזלזלת, איך את חושבת שאת יכולה בכלל לעזור לה? איזו זכות יש לך בכלל לעזור לה?

    לאט, אני מקלפת מיוכבד את הדמות הנלעגת שמבלי משים כמעט סיימתי לעטוף אותה בה ומדמה אותה מחדש בעיני רוחי. אישה, אימא יהודייה הדואגת לילדיה, נכון, דואגת אולי יתר על המידה למעמדה החברתי. אבל סוף כל סוף היא מבקשת מה? את אשר מבקשות כולנו. משפחה מלוכדת, ילדים שמחים, שיאירו את העולם בתורה ובמעשים טובים. עכשיו אני מוכנה לקבל אותה.

    אנחנו נפגשות. בדיוק כפי שתיארתי לעצמי, יוכבד נראית אחת מאלף נשים אחרות. הכול סטנדרטי, הלבוש, הפאה. תווי הפנים. רק הזיק שבעיניה נראה מוטרד.

    "אז העניין הוא כזה", היא פותחת. "באתי בעניין הבן שלי, בן שלוש עשרה כמעט. אנחנו ברוך ה' משפחה גדולה, יש את הסדרה של הקטנים, של הבינוניים ושל הילדים הגדולים. צביקי, שיהיה בריא נפל באמצע של האמצע, ולא רק זה- מעליו יש שתי בנות ומתחתיו- שלוש. תמיד היה לו קצת קשה בלי שום אח קרוב בשכבת הגיל אבל הוא מצא את עצמו. קצת עם הקטנים, קצת עם הגדולים והרבה עם חברים.

    "הוא בסדר, כבר אמרתי לך. בחיידר הוא מצויין ולמלמד אין שום טענות עליו. רק שבזמן האחרון קורה לו משהו לא טוב בתוך הבית. הוא עצבני, הוא כל הזמן עצבני. מהרגע שהוא קם בבוקר ובפרט כשהוא חוזר מהחיידר. שלוש דקות מאז שהוא מגיע וכבר הוא מחפש איך להציק לאחיות שלו, במיוחד לציפי, זו שקטנה ממנו בשנה. אימא!!! תגידי לצביקי, הוא זרק את כל הבגדים על הרצפה, איי!! אימא!! הוא צובט אותי. אימאאא!! תגידי לו שיצא מכאן, הוא עושה קולות ולא נותן לי לדבר בטלפון!!

    "אנחנו לא מצליחים להבין מה יש לו, מה עובר עליו. הוא כועס, כל כך כועס, ואין סיבה, תאמיני לי".

    לפעמים טיפול הוא כמו חידה בלשית. יש אירוע, יש נפגעים, יש רשימת חשודים. מה שצריך לעשות הוא לבדוק אותם אחד לאחד, לשים אצבע על האשם האמיתי ולתת לו את הטיפול הראוי.

    לכן, תוך כדי שיוכבד מדברת קופצים לי החשודים הקבועים: קנאת אחים, גיל התבגרות, חיפוש מקום, דרישת תשומת לב. כמה פשוט לתייג בעיות, כמה מורכב לטפל בהן באמת.

    אני מתחילה לברר- "כן, בערך חודשיים זה כך. לא, לא קרה שום אירוע יוצא דופן בתקופה האחרונה. לא בבית, לא בחיידר, עולם כמנהגו נוהג. כן, זו תופעה חדשה ממש, זה לא הצביקי שאנחנו מכירים מהעבר. לא, הוא לא מוכן לדבר על זה ורק מתעצבן כשאני מנסה לפתח אתו שיחה בנושא. הוא מתקפד, פולט לאי'דע, לאיד'ע, תעזבו אותי ונעלם לתוך עצמו. כן, גם בעלי ניסה. ברגיעה, ברור שברגיעה. הוא איש חינוך! לא, אין זמנים מועדים יותר ופחות. בכל זמן שהוא בבית יחד עם אחיותיו ההצקות קיימות".

    יוכבד עונה ברהיטות על כל השאלות שלי, בביטחון. איזה דג חמקמק מסתובב כאן בחדר וניסיונות הדייג שלי לא מביאים הפעם תוצאות. אני מתחילה להתעייף.

    "תגידי", אני שואלת אותה פתאום, "מה קרה שהחלטת להגיע דווקא עכשיו? מה הכי מציק לך?"

    הפנים שלה משתנות בבת אחת. "מה כואב לי?" היא שואלת, הקול שלה נחלש. "מה קרה פתאום? אגיד לך: הוא חוזר הביתה כל ערב בשעה שש. לפני כמה ימים שמתי לב שכשהשעה מתקרבת מתחיל לי מן כיווץ בבטן רק מהידיעה שעוד חצי שעה הוא נוחת כאן. את מבינה? אני! מצטערת שילד שלי מגיע הביתה? מייחלת שיאחר? ואם אני כך, מה עובר עליו? איזו הרגשה היא עבור ילד להיות אורח לא רצוי בביתו, לאן הוא יכול להגיע אם ביתו איננו מבצרו. בגלל זה החלטתי שאני חייבת ייעוץ. את יכולה לעזור לי?"

    יוכבד לא מחפשת פתרונות קסם, וגם אם כן, אין לי במדפים מהסחורה הזאת. התשאול שעשיתי לא הוביל אותנו לשום מקום. אני מחליטה לנסות דרך אחרת.

    "אלו הקלפים שלי", אני מראה לה. "יש כאן תמונות של חיות. קחי אותם הביתה ותני לילדים שלך לשחק קצת. משהו חוויתי, מהנה, לא מכביד. תציעי להם לבחור קלף שמוצא חן בעיניהם, קלף שלא מוצא חן בעיניהם, ואחר כך תבקשי מהם לבחור חיות שמייצגות אותם. כמו מי הם נראים, כמו מי היו רוצים להיראות".

    - "ואז מה?" יוכבד לא מבינה

    - "ואז נראה. מעניין לראות את מי צביקי יבחר. אולי זה ישפוך קצת אור על ההתנהגות שלו".

    יוכבד מתבוננת בעניין רב בקלפים. "מעניין", היא אומרת, "מעניין מאד. אני רק מסופקת אם צביקי יסכים לשתף פעולה".

    - "תנסי, תגישי אותם כמשחק ותצטרפי גם את אני מציעה לה. תבחרי גם את קלף עבור כל ילד, כזה שמייצג תכונה מיוחדת או כישרון. יכולה לתאר לעצמך איך הם יגיבו?"

    - "האמת שלא", היא מחייכת, "אבל אנסה, למה לא".

    אנחנו קובעות פגישה נוספת לשבוע הבא ורגע לפני שאנחנו נפרדות לשלום אני שמה לב שבשונה משיחת הטלפון, יוכבד לא הזכירה אפילו פעם אחת את השורש נורמלי על כל הטיותיו.

    "לא יודעת מה להגיד לך", עוד לפני שיוכבד מתיישבת היא שולפת את ערכת הקלפים מהתיק שלה. "הם באמת שתפו פעולה, מדהים. אבל תראי מה איציק בחר". היא מראה לי את הקלף. "תוך רגע הוא בחר אותו, מיידית. ברור, הוא הסביר לי מחוייך תוך שהוא מצביע על הכלב. זה אני וזו ציפי. תראי איך שהוא מפחיד אותה, תראי איך שהיא רועדת".

    "למה?" שאלתי אותו, "למה הוא עושה את זה?"

    "כי כיף לו!" הוא ענה לי ועיניו בורקות. "כיף לו לרדוף אחריה. ואת יודעת מה הכי כיף לו? לראות אותה בורחת וצורחת!!

    11 (1).jpg


    "הנה, שפכנו אור", היא מסכמת בצער. "ומה גיליתי? שהבן היקר שלי שואב סיפוק ונחת, לא מללמוד, לא מלעזור, לא מלעשות חסד עם הזולת, אפילו לא מלשחק או לקרוא. פסגת ההנאה שלו בחיים היא להציק לאחיות שלו ולשמוע אותן צורחות עד לב השמיים".

    תגיות מאמרים

תגובות

בכדי לרשום תגובה, עליך להרשם לאתר.
  1. רחל305
    ככ נהנתי לראות איך היטבת לתאר את עיניה העיוורות של האם.
    אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים.
    האמא מצטטת בעצמה שהבן הכי אוהב לרות את אחותו בורחת, אז למה היא נתפסת רק לכך שהוא נהנה מזה שהיא צורחת?
    הרי אפשר בברור לראות כמה הוא מאוים ממנה ורק רוצה לראות אותה בורחת...

    לא יודעת אולי אני טועה, אבל לי זה הדבר הראשון שקפץ.
      אילת בריטמן אוהב/ת את זה.
  2. פוטושופר
    תודה, מרתק!
    האם התמונה כאן במאמר היא חלק מסדרת הקלפים או מדובר באילוסטרציה בלבד?
    אשמח לשמוע
      אילת בריטמן אוהב/ת את זה.
  3. אונקי
    ממש יפה!
    מחכה מתח!
      אילת בריטמן אוהב/ת את זה.
  4. רותי ארליך
    ממש נהנית מהטור שלך ומוצאת את עצמי מחכה ליום חמישי :)
  5. פוזי
    אילת ענק מהחיים
    היטבת לתאר את התהליך המדהימממם
    מחכה להמשך..
      אילת בריטמן אוהב/ת את זה.
  6. עקשן
    סיפור אתגרי...

    נ. ב. התבלבל לי משהו עם איציק וצביקי, יש לו שתי שמות?
      מנוחהלה ו-אילת בריטמן אוהבים את זה.
  7. kshir
    מסקרן...
    מחכה להמשך.
      אילת בריטמן אוהב/ת את זה.