הנושאים החמים
פתאום יבוא האדון,
וכמה שחיכית לו וידעת שהוא בא,
הוא פוגש אותך ככה לא מוכנה...
שרועת ספה, נטולת מייקאפ, מעוקרת נעליים, מרופפת מטפחת.
וכמה שחיכית לו וספרת את הדקות,
הוא פוגש אותך כך, עייפה, חסרת חשק, רווית קלוריות, אדישה, מתחרטת..
וכמה שרצית שהוא יבוא וכמעט והכנת לו הכל,
הוא מוצא אותך, גוש שלם של נקיפות מצפון, על שעות שלא ניצלת,
על ימים שכבר אזלו, על תוכניות שהתפוגגו, על עצבים שהתרופפו.
וכמה שחיכית לו עם חיוך ולב פועם, הוא מוצא אותך כך,
בנשימה רפה,
מאוכזבת...
החופש הזה.
כמו אדון הוא מופיע, למרות שלא מפתיע.
מפתיעה אותך רק העליבות שלך, הרצון שלך לקבל אותו הכי מתוכננת,
הכי אנרגטית,
הכי מסודרת,
הכי מתקתקת.
בחלומותיך דמיינת תיקים ארוזים, וארוחות חתוכות לחצאי חצאים בניילון נצמד,
וקופסאות מרשימות של פירות לצד משחקי קופסא ומה לא?!
בחלומותיך רקמת תוכנית ברורה, כל יום כל שעה, כל נסיעה, מי ואיך ומה.
בחלומותיך, האלה, העייפים בסוף יום העבודה, נשבעת לנפשך לנצל, כל רבע של זמן,
כל רגע כל שליש של רגע.
והוא הגיע האדון!
פתאום!
והבוקר נמרח , וגם הצהריים, והערב, והתוכניות מתבטלות ומתפוגגות לך מול העיניים.
והילדים, הו הילדים, איזה הספק מריבות מרשים, מאיפה הם מוצאים את כל הרעיונות איך להציק...?
ואת,- מבוהלת מהאדון הזה, בכלל לא חיכית לו, לא לזה התכוונת, לא כזה ביקשת, ובטח לא על כזה שרפת את חלומותיך בלילות.
משהו פה משתבש לך.
קומי ביתי, קומי,
התנערי מעפר. ארזי דבר אחד; את עצמך, את שמחתך, את שארית חופשתך.
קומי ביתי, הפשילי שרוולים, עלזי, רוני, גילי, דיצי, שלהבי את עצמך ואת עצמותיך.
כי מה יש לה לחופשה בלא שמחה?
מה יש לה לנפש בלא רינה ?
ונכון שדמיינת ורצית וחשקת,
אבל האדון הגיע ומצא אותך עגומה.
עגומה על המקרר המבולגן, והשוקו שפג תאריכו,
עגומה על כביסה שלא סיווגת, ועל גרביים ומוצצים שאוזלים מהר לטעמך.
עגומה על קשקושי קירות, על מגבות שחזרו מהים ולא נתלו,
קומי ביתי, צאי מזה, צאי דחוף, כי תקצר היריעה מלתאר ויכלה הזמן מלמנות,
את רמות האכזבות והשאיפות שאת מציירת לנגד עינייך.
ראי את הברכה, השורה בעיסתך, ראי את הפנים היפות של כל ילד וילד,
הטוב שנודף ממנו, הכרת התודה, השמחה על פניו בבוקר חדש,
קומי ביתי, מיגון מזויף, מייאוש ללא סיבה, מעייפות ולאות שניכסת לעצמך.
צאי מזה, כי רב לך שבת בעמק הבכא,
ואת מוקפת בכל הטוב האפשרי,
עליך רק להיטיב משקפייך, לשנס מתנייך, להתרומם, להתבונן, ומיד ומיד לשמוח.
כי יש לך כל כך הרבה על מה!
'אין שכינה שורה לא מתוך עצבות,
ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק,
ולא מתוך קלות ראש,
ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים
אלא מתוך דבר שמחה של מצוה'
ובכל עצם קיומך, ובכל שעה משעותייך, את מקיימת מצוות של גידול הדור הבא,
של פרנסת בניו של מקום,
של חינוך החוליה הבאה בשרשרת,
בכל פרוסה ופרוסה שאת מורחת, שולחן שאת מנגבת וצמה שאת מיטיבה, את מעלה ומרוממת בקודש!
קומי ביתי, שמחי,
נצלי שארית חופשתך.
מהרי להספיק שעותיך, חלומותיך חושי להגשים.
הביני,
שכך בדיוק בדיוק
גם היא תבוא,
הגאולה,
פתאום יבוא האדון,
אל היכלו,
ולא תרצי לפוגשו לאה ולא מתוכננת.
עגומה ולא מרוננת,
ריקה ולא מצפה.
מיואשת ולא מקווה,
לא תרצי לפוגשו כשאינך מוכנה.
לזמן גאולה.
קומי,
צאי מזה,
שנסי מתנייך, נצלי זמנך, המתיני לו, בהשתוקקות ובשמחה,
בתפילה ובהודיה על מה שיש לך. ויש לך כל כך הרבה.
בעשייה וברון,
קומי רוני בלילה לראש אשמורות,
המתיני לו
לאדון
עד כי יבוא וישמיע
בשורת גאולה.
וכמה שחיכית לו וידעת שהוא בא,
הוא פוגש אותך ככה לא מוכנה...
שרועת ספה, נטולת מייקאפ, מעוקרת נעליים, מרופפת מטפחת.
וכמה שחיכית לו וספרת את הדקות,
הוא פוגש אותך כך, עייפה, חסרת חשק, רווית קלוריות, אדישה, מתחרטת..
וכמה שרצית שהוא יבוא וכמעט והכנת לו הכל,
הוא מוצא אותך, גוש שלם של נקיפות מצפון, על שעות שלא ניצלת,
על ימים שכבר אזלו, על תוכניות שהתפוגגו, על עצבים שהתרופפו.
וכמה שחיכית לו עם חיוך ולב פועם, הוא מוצא אותך כך,
בנשימה רפה,
מאוכזבת...
החופש הזה.
כמו אדון הוא מופיע, למרות שלא מפתיע.
מפתיעה אותך רק העליבות שלך, הרצון שלך לקבל אותו הכי מתוכננת,
הכי אנרגטית,
הכי מסודרת,
הכי מתקתקת.
בחלומותיך דמיינת תיקים ארוזים, וארוחות חתוכות לחצאי חצאים בניילון נצמד,
וקופסאות מרשימות של פירות לצד משחקי קופסא ומה לא?!
בחלומותיך רקמת תוכנית ברורה, כל יום כל שעה, כל נסיעה, מי ואיך ומה.
בחלומותיך, האלה, העייפים בסוף יום העבודה, נשבעת לנפשך לנצל, כל רבע של זמן,
כל רגע כל שליש של רגע.
והוא הגיע האדון!
פתאום!
והבוקר נמרח , וגם הצהריים, והערב, והתוכניות מתבטלות ומתפוגגות לך מול העיניים.
והילדים, הו הילדים, איזה הספק מריבות מרשים, מאיפה הם מוצאים את כל הרעיונות איך להציק...?
ואת,- מבוהלת מהאדון הזה, בכלל לא חיכית לו, לא לזה התכוונת, לא כזה ביקשת, ובטח לא על כזה שרפת את חלומותיך בלילות.
משהו פה משתבש לך.
קומי ביתי, קומי,
התנערי מעפר. ארזי דבר אחד; את עצמך, את שמחתך, את שארית חופשתך.
קומי ביתי, הפשילי שרוולים, עלזי, רוני, גילי, דיצי, שלהבי את עצמך ואת עצמותיך.
כי מה יש לה לחופשה בלא שמחה?
מה יש לה לנפש בלא רינה ?
ונכון שדמיינת ורצית וחשקת,
אבל האדון הגיע ומצא אותך עגומה.
עגומה על המקרר המבולגן, והשוקו שפג תאריכו,
עגומה על כביסה שלא סיווגת, ועל גרביים ומוצצים שאוזלים מהר לטעמך.
עגומה על קשקושי קירות, על מגבות שחזרו מהים ולא נתלו,
קומי ביתי, צאי מזה, צאי דחוף, כי תקצר היריעה מלתאר ויכלה הזמן מלמנות,
את רמות האכזבות והשאיפות שאת מציירת לנגד עינייך.
ראי את הברכה, השורה בעיסתך, ראי את הפנים היפות של כל ילד וילד,
הטוב שנודף ממנו, הכרת התודה, השמחה על פניו בבוקר חדש,
קומי ביתי, מיגון מזויף, מייאוש ללא סיבה, מעייפות ולאות שניכסת לעצמך.
צאי מזה, כי רב לך שבת בעמק הבכא,
ואת מוקפת בכל הטוב האפשרי,
עליך רק להיטיב משקפייך, לשנס מתנייך, להתרומם, להתבונן, ומיד ומיד לשמוח.
כי יש לך כל כך הרבה על מה!
'אין שכינה שורה לא מתוך עצבות,
ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק,
ולא מתוך קלות ראש,
ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים
אלא מתוך דבר שמחה של מצוה'
ובכל עצם קיומך, ובכל שעה משעותייך, את מקיימת מצוות של גידול הדור הבא,
של פרנסת בניו של מקום,
של חינוך החוליה הבאה בשרשרת,
בכל פרוסה ופרוסה שאת מורחת, שולחן שאת מנגבת וצמה שאת מיטיבה, את מעלה ומרוממת בקודש!
קומי ביתי, שמחי,
נצלי שארית חופשתך.
מהרי להספיק שעותיך, חלומותיך חושי להגשים.
הביני,
שכך בדיוק בדיוק
גם היא תבוא,
הגאולה,
פתאום יבוא האדון,
אל היכלו,
ולא תרצי לפוגשו לאה ולא מתוכננת.
עגומה ולא מרוננת,
ריקה ולא מצפה.
מיואשת ולא מקווה,
לא תרצי לפוגשו כשאינך מוכנה.
לזמן גאולה.
קומי,
צאי מזה,
שנסי מתנייך, נצלי זמנך, המתיני לו, בהשתוקקות ובשמחה,
בתפילה ובהודיה על מה שיש לך. ויש לך כל כך הרבה.
בעשייה וברון,
קומי רוני בלילה לראש אשמורות,
המתיני לו
לאדון
עד כי יבוא וישמיע
בשורת גאולה.
