פרק 9



התגובה מצדו של דוד פנחס לא הגיעה מיד, גוו הזקוף שח מעט והוא שתק למספר רגעים, כשדיבר, דבריו היו נחרצים גם הם: "ארץ ישראל שרה, גרשון. היא שמחה לא בגלל הציונות ולא בגלל ההשכלה. היא שרה כי המתינה מאות שנים לרגע הזה. אני לא רואה יהודים של חילול ה'. אני רואה יהודים עייפים, גרשון, עייפים. לפני שנתיים עלו לחיפה אניות של מעפילים. ראו את קמטי הגלות, ואת האור שזרח עליהם. היית צריך לראות את האושר שלהם, לראות שיש מקום בעולם בו ניתן לנוח אחרי הגלות הארוכה והקשה. הרי יש לכם פה מעברה עם עולים. הם שמחים, טוב להם, הם שבו הביתה".

"הגלות לא נגמרה, לצערי, פנחס. זו הטעות. יש להם תרבות חדשה, כדורסל, תיאטראות, האם ככל הגויים אנחנו?" אבא דיבר בצער, ודוד פנחס חייך אליו ואמר:

"כתוב "ויחן ישראל כנגד ההר". הם עכשיו במצב של כנגד, הם עוד יגיעו למצב של "נעשה ונשמע"."

"איך אתה יכול להיות בטוח? איך? ראה את המצב", דמעה נצצה בעינו של אבא.

דוד פנחס חייך שוב, ואמר: "אני בטוח, רבי פנחס, כי זה לא אני. אלו דברי הנביאים שאמרו שיהיה טוב. אתה שומע, גרשון? התורה לא צריכה חיזוק מאף אחד. הם יראו לבד שזו הדרך, לאן שהם ילכו הם יראו את האמת, כי אין מציאות אחרת."

גם אבא הגיבור והצדיק וגם דוד פנחס הטוב והחכם, נראו היו עייפים מהויכוח הזה.

ואני רציתי לומר להם שהם לא מדברים על אותם דברים, שהויכוח שלהם מיותר. אך שתקתי ולא אמרתי דבר. לא רציתי שהם ידעו שהבנתי את דבריהם. אז ישבתי על האדמה וניסיתי לעזור לנמלים הגדולות שבנו להן בשקדנות בלתי נלאית בתים וארמונות באדמה של הארץ שלנו.

*

שני צדדים שונים מסתתרים תחת חזות הח"כ הקלאסי של שמעון צביאלי.

צד אחד הוא זה הנינוח, המחייך, שיודע להיות חבר של כולם ולומר את המילים הנכונות בזמן הנכון. ויש את הפן שני, אותו מיכה מכנה בינו לבין עצמו: האריה הלוחם שיצא מהכלוב.

אז צביאלי מסוגל להיות תקיף, סמכותי ואפילו מעבר לזה.

כעת, ביושבו בכורסא המשרדית שרק לפני מספר שעות ישב עליה ניצן בחיוכו היהיר מוצא מיכה את עצמו מציע לבוס שלו לקרוא את הפרק השני בסיפורו של צבי רייניץ.

"דניאל, בני בן השתים עשרה, מקליד את הסיפור הזה לסופר" אמר.

צביאלי מניח על גשר אפו את משקפי הקריאה ונוטל את הסיפור לידו.

"יפה מאוד" הוא אומר כשמסיים לקרוא את הסיפור בריכוז אופייני, "ההורים שלי עלו לארץ בעליה של 1961. קשיי הקליטה היו לא פשוטים בכלל. הייתי ילד קטן ואני זוכר במקצת את התקופה המאתגרת שעברנו".

"ארץ ישראל נקנית ביסורים הייתי קורא להם ייסורי אהבה", הוסיף ואמר בקול מהורהר, שתק מספר שניות והמשיך: "עליות ומורדות עברו יחסי החרדים עם מדינת ישראל. עד היום אנחנו מרגישים שכל דבר נקנה בקושי. היינו רוצים שהכל יהיה פשוט יותר. לא מובן מדוע כשרוצים לפעול ולעשות דברים חיוביים יש כל כך הרבה הפרעות בדרך".

"אולי מכיוון שצריכים להיות כנים יותר", מציע מיכה בקול איטי, "אולי הרצון צריך לשאוף ליותר גבוה".

דפיקה קלה נשמעת על דלת הלשכה. יוגב פותח ונכנס.

"שלום", הוא אומר לנוכחים, "שמי יוגב, אני מהאבטחה אפשר לשאול מספר שאלות?"

"אפשר בבקשה", צביאלי מושיט את ידו ללחיצה.

"אוקי, מיכה מאירי, אתה היית בלישכה היום בשעה אחת וחצי, כן?"

"כן, ככל שזכור לי. מה זה פה, חקירה?"

ליבו של יוגב מתחיל להלום בפראות כשהוא פולט את השאלה הגורלית בקול רגוע ככל הניתן: "לא חקירה. רציתי בסך הכל לברר מה מעשיו של הבחור הצעיר, עם הכובע הירוק אצלך בלשכה".

מיכה מנסה להזכר. האם הוא מתכוון לניצן?

ואם כן – עד כמה מותר לו לשתף איש ביטחון רגיל של הכנסת במשימה-לא-מוגדרת שהטיל עליו סוכן הבטחון הכללי ועוד לאוזני צביאלי?

מתחשק לו פתאום להפגיש ביניהם: "זה ניצן זה יוגב, תסתדרו ביניכם, תשברו את הראש לבד, אני מחוץ לתמונה".

הוא כמובן לא אומר את מחשבותיו בקול. אישוניו השחורים מדלגים בין צביאלי העסוק בעיון נוסף בסיפור של הרב רייניץ בעיתון, לבין יוגב העומד בעמידה בטוחה, ממשש את הכיפה הקטנה שבראשו.

"מדובר בסוכן מכירות. בא להציע סיגרים" עולה למיכה ההברקה. חיוך מופיע על פניו. לך תוכיח שלא.

"סוכן סיגרים? מה הוא רצה, למכור סיגרים?" יוגב מהורהר. אם ככה, יתכן שהוא הלך למשרדי קומפרניישן למכור שם סיגרים?

הוא יכול לסגור את תיק החשד הזה שמנקר לו יותר משבוע.

ולהתקדם הלאה.

אחרי הכל, כמה טוב לדעת שאין כאן בעיה של ממש.

"נו, וקנית ממנו סיגרים?" הוא מחליט להמר על שאלה נוספת לפני שהוא סוגר את התיק הזה סופית.

"כן, לא. כמובן שלא. העיסקה בדרך". מיכה שונא להסתבך עם שקרים.

מבטו הלא מבין של צביאלי, בתוספת התשובה המגומגמת מצד מיכה, הם הוכחה עבור המאבטח החשדן ששום דבר לא ברור עדיין.


1599646612076.png