פרק 8

"מדובר בדמיון של המאבטח", ניצן עונה בקול בטוח, לאחר שהוא מתאושש מההלם הקל, "אין אחרי מעקב. אלא אם כן מיכה דיווח עלי למישהו, מה שלא יכול להיות. הוא בטוח שאני שב"כניק".

גיא אלון נראה מכונס בתוך עצמו. תרחישים רבים צפים מול עיניו. הוא אומר לבסוף בקול מדוד "המאבטח ישלח את התמונה ונוכל לברר מי האיש והאם יתכן שהוא אכן עוקב אחריך".

"אני שב ואומר, זה לא יתכן. אין שמץ של סיכוי. נכנסתי לכנסת כמו כל מבקר אחר, לא עוררתי כל חשד", מבלי משים כפות ידיו נקמצות לאגרופים. גיא אלון סוקר אותו במבט מצומצם.

"תירגע, בבקשה. מוזמן למזוג לך מים קרים. לא האשמתי אותך", קולו משתדל להיות מפויס יותר.

"הינה התמונה, המאבטח שלי עשה עבודה מצוינת ושלח לי גם פרטים על האיש. שומע?"

ניצן מהנהן, מתיישר בדריכות על מקומו ועוקב אחר קצב דיבורו הנמרץ של גיא, "העוקב הוא יוגב מלול, מאבטח בכנסת. זה אומר לנו הכל. לא צריך פירוט נוסף".

"יוגב מלול, מאבטח בכנסת", ניצן מדבר כמו לעצמו, עיניו מרוכזות בנקודה עלומה, "נעים להכיר. הוא ללא ספק עקב אחרי. השאלה מדוע".

*

"הסיפור של ניצן לא מוצא חן בעיני ואני הולך לפתור אותו ממש ברגע זה", אומר יוגב לצפריר. הם אחרי משמרת, דקה לפני שהם עוזבים את הכנסת מחליט יוגב שהוא רוצה למצוא פתרון מהיר לסיפור המוזר.

צפריר מחליק את ידו בתנועה רחבה מעל הפוני הצבוע בגוני סגול-צהוב ואומר בקול שנשמע בין גיחוך להסכמה: "איך בדיוק תפתור את הסיפור? אולי תלך לצביאלי ותגיד לו: שמע, יש לך בלשכה תא ריגול. אנחנו יודעים את כל הפרטים רק רוצים מידע מדויק יותר: מי המפעיל, מה הוא רוצה להשיג, מתי הפעולה המרכזית."

יוגב אפילו לא מחייך.

"כן. זה רעיון. אחרי שעקבתי אחרי ניצן עד משרדי חברת קומפרניישן זה הצעד הבא שלי. בלשכה של צביאלי יענו לי תשובות. ואם לא יענו – אפשר להבין שיש להם מה להסתיר."

הוא מוציא כיפה קטנה מכיסו ומצמיד אותה לראשו באמצעות סיכה. "סבתא שלי לימדה אותי לכבד את הצדיקים". הוא מסביר את פשר הכיפה.

"וסבתא'שלי לימדה אותי לפזר ליונים פירורים" עונה לו צפריר בקול מאנפף.

יוגב צוחק. "זה ממש מתאים. המורה של מחשבת ישראל לימד אותנו שחכמינו אמרו 'כנסת ישראל נמשלה ליונה'."

"כנסת ישראל?" צפריר חושב לרגע. "בזמן חכמינו לא היתה כנסת עדיין", הוא מחייך חיוך רחב.

הם פוסעים ומדברים. יוגב מלווה את צפריר לכיוון היציאה מהכנסת. הרחבה ריקה למדי שכן כולם הלכו להשתתף בדיון במליאה.

"נו, אולי הכוונה שהכנסת בזמן חכמינו היתה כמו יונת שלום, לכנסת הנוכחית הייתי מעדיף לקרוא ספארי".

"אם ככה – אתה שומר הספארי".

יוגב מתחיל לפסוע לכיוון הלשכה של צביאלי: "ואותך הייתי מכתיר בתואר 'מאבטח של התוכי ג'אקו... סלאמת".



נתניה שכונת עין התכלת שנת 1950:

בימים שבאו לאחר ביקורי במעברה הבחנתי פעמים רבות בתושביה שפקדו את שכונתנו למצוא עבודה. היו אלו אנשים טובים ותמימים, מאירי פנים ונעימי הליכות.

הבגדים של חלקם היו מיושנים או מאובקים, הם הלכו בצידי הדרך, כמו לא רוצים להפריע. אך לפי גוום הזקוף ומבט עיניהם ניתן היה להבחין בנחישות, אור ושמחה ששכנו שם לצד עייפות ודאגה.

ואם תהיתם איך אדם יכול להיות שמח וקשה יום בעת ובעונה אחד, תושבי המעברה הוכיחו שזה אפשרי.

אנשי השכונה השתדלו למצוא להם עבודות או לעזור להם ככל יכולתם.

אבא שלי לקח מספר אנשים לעבוד באחד מפרדסי התפוזים של חברת "הנוטע" – שהקימה פרדסים רבים בנתניה ואזור שפלת החוף בתקופה ההיא. תושבים נוספים נתנו להם עבודות קבועות או זמניות.

באותו שבוע לא הלכתי לבקר במעברה פעם נוספת. על אף שמאוד רציתי לבקר שם, הרי שהורי אסרו עלי בכל תוקף ללכת לשם לבדי. ואני שמעתי כמובן להוראתם, שהיתה רק לטובתי.

בכל זאת משהו השתנה באוויר. התחלתי לעקוב יותר אחרי השיחות של המבוגרים, ובכל פעם כששמעתי מילים שקשורות למעברה, היתה סקרנותי נותנת לדברים תילי תילים של פרשנויות.

באותו שבוע היה אבא שלי מזועזע לגמרי. שמעתי אותו מספר לאמא על העובד מסעוד, יהודי טוב שהשאיר בלוב בית יפה וגדול והגיע לארץ הקודש מתוך התבטלות מוחלטת.

"לקחו לו את בנו לעבודה בקיבוץ השומר הצעיר. מסעוד הלך לבקר את הבן שלו, רבקה. את יודעת מה הוא ראה? הגישו להם לחם בפסח! מדובר בעולים חדשים ותמימים שכל מה שהם רוצים זה לקיים את מצוות יישוב ארץ ישראל באהבה! הם מעוותים לצעירים את סיפורי התורה. מדובר בחורבן היהדות, רבקה. אווירת ההפקרות הזו מסוכנת, והכי גרוע שהם משתדלים למחות כל זכר לקדושה!"

אמא האזינה ולא אמרה דבר.

"זה לא רק מסעוד", אבא נאנח, "שמעתי הרבה סיפורים, צעירים רבים הולכים שבי אחריהם. הם מנצלים את אהבת הארץ וגורמים להם לשכוח את מצוות התורה. מי יכפר על העוול הנורא הזה? מי?"

לכבוד שבת באותו שבוע הגיעו אלינו דוד פנחס ואשתו, רוחמה. דוד פנחס הינו הדוד הצעיר של אימי. הם התגוררו בחיפה ובאו להתארח אצלינו.

דודה רוחמה הביאה עוגה טעימה עשויה ממספר לא רב של מוצרים. אימי הודתה לה ואמרה שלא היתה צריכה לטרוח.

ביום שישי בצהריים, עת השמש עמדה ברום הרקיע, יצאו דוד פנחס ואבא לטיול רגלי לכיוון הים. שכנעתי שאני רוצה להצטרף לטיול, אבא הביט לכיוונה של אמא במבט שואל אמא הנידה ראשה לאישור. היא ציידה אותי במימייה צבעונית מלאה בפטל מהול בטעם פלסטיק עז.

שמחתי מאוד.

למרות שגרנו בסמיכות לים, הרי שלא הורשיתי ללכת לכיוונו כלל. לעיתים היתה אמא יוצאת איתנו לסיבוב והיינו הולכים לצפות בים הרחב והיפה.

לאבא היו פסיעות גדולות, מהירות וגם דוד פנחס פסע מהר. השתדלתי לצעוד בזריזות.

מסביב היו חולות רכים, אך אנחנו פסענו בדרך עפר סלולה ונוחה יחסית.

הגענו לים מהר מהמצופה ועמדנו על צוק הכורכר, מתחתינו הים השתרע, רגוע כמו תמיד.

אבא והדוד שתקו לרגע, גמאו את היופי הכביר. דוד פנחס הכריז בקול גדול: "מה רבו מעשיך", עיניו נצצו באור הזך של השמש.

אבא חייך והניף את ידו לאויר בתנועה רחבה, "מה יפית ומה נעמת, ארץ שלנו", אמר בקול חגיגי, חם ונרגש.

דוד פנחס עלה על הגל והוסיף: "אני מרגיש את ארצנו שרה שירי הלל על ששבנו אליה, שבו בנים לגבולם", קולו עלה ועיניו בהקו בשמחה.

חיוכו של אבא נעלם. נבהלתי מעט.

"הינך מאמין לציונות?" הוא שאל בקול נוקשה, יכולתי לזהות צליל חרדה בקולו.

דוד פנחס לא ענה. לרגעים ספורים הם עמדו, עיניהם את המרחב הגדול. רוח קלה נשבה מכיוון הים וזקנו הארוך של אבא שנחצה לשניים, הזכיר לי את קריעת ים סוף. עיניו הכחולות נצצו ונראו כהשתקפות של הים. דוד פנחס ואבא היו גבוהים וחסונים, כתפיהם הרחבות ועיניהם המביטות קדימה בנחישות שיוו להם מראה של נביאים בעלי חזון עתיק. לא חשבתי מי מהם נביא אמת. שניהם נראו לי צודקים.

דוד פנחס חפן את זקנו בידו בהיסח הדעת: "הבט אל האופק רבי גרשון, הנך רואה מה שאני רואה?"

"אני רואה ים ושמים, זה יפה מאוד, פלאי הבריאה".

"אני רואה את הבורא רבי גרשון. אני רואה את כוחו הגדול, את העוצמה הגדולה. הוא לא צריך את העצות שלנו, גרשון".

פאותיו המסולסלות בזהב של אבא נראו כמו גלי הים הנוצצים שם למטה, פניו הצנומות היו חיוורות מעט בשעה שדבריו זרמו כמו גלי-חורף, נחרצים ומלאי שצף ורגש: "רבי פנחס, אני לא מבין איך כבודו מסוגל לעלות על דל שפתיו לומר הלל בקשר להקמת המדינה. אל תשכח שהציונות היא ההמשך של ההשכלה הארורה באירופה. אל תשכח את הרצון של הציונים להפנות את גבם לתרי"ג מצוות ולהקים להם תורה אחרת, של גאווה וזלזול כל דבר שבקדושה. הם הרסו הרבה, לקחו לנו את טובי החכמים. "אם אין יראת אלוקים" רחמנא לצלן. כמה גויים גמורים הם העמידו בגלל הטעות של ככל הגויים. איך כבודו מעז לומר שארץ ישראל שרה שירי הלל?! אני בוש ונכלם לשמוע זאת! מי כמוך יודע את הסיפורים על הקיבוצים ועל חילול ה' הנורא. אנחנו במלחמה על עתידנו הרוחני, פנחס".

המשך בשבוע הבא בעז"ה
להערות אפשר להגיב כאן או לשלוח במייל [email protected] gmail.com בלי הרווח בין @ לג'ימייל

1598984487477.png