פרק 5


"שב, ניצן. מה בפיך", גיא אלון אוחז כוס תה מעלה ניחוח תערובת צמחים.

"מצאתי פרטנר. מדובר במיכה מאירי, אדם חרדי, עוזר של ח"כ צביאלי. אומר לך משהו? אמרתי לו שאני משירות הביטחון, והצגתי בפניו את התפקיד לעקוב אחר רם תבור, העוזר של דגני."

"אני מבין. רק תדע שהעונש למתחזה לאיש חוק הינו מאסר בפועל. לי אין קשר למעשים שלך, כן? הבה נקווה שהצעד יוכיח את עצמו כיעיל." הוא לוגם לגימה נוספת, מעווה את פניו כשהוא שם לב שהכוס ריקה, "אמרת שיהיה צורך לאיים על המשת"פ כדי שלא יתחמק מהמשימה. מצאתם עליו משהו?"

"הבנאדם ישר כמו סרגל. שלחתי לבלוטוס הודעה שיעשו הכל למצוא משהו. אני יוצא מתוך הנחה שלכל אחד בכנסת חייבת להיות קופת שרצים מאחורי גבו".

"ואם אין, ניצור אותה", גיא אלון עוקצני מעט. הוא חושב לרגע, מניח את ספל התה על השולחן וקורא בנימת יאוש לא אופיינית: "חבל שלא נוכל להילחם נגד עמותת 'ירוקים בצמרת' באופן ישיר. ההפסד הזה ימוטט אותי אם לא נפעל במהירות. יותר משישים אלף אנטנות השקעתי. מה הם מפריעים? בגלל הזיות על קרינה?! ואין לי החזרים מאף אחד! צריך להכנס במלוא הכוח נגד החוק הזה. לא חושב לרגע להפסיד!"

מבטו של ניצן צונן, הוא מוזג לעצמו מים מקולר שנמצא בפינת החדר.

"אל תחשוש, גיא. אנחנו פועלים בתוכנית מסודרת, גם אם החוק של מיקי דגני יעבור, הוא יהיה שווה כקליפת השום."

אלון מרשה לעצמו לחייך. "אתה גדול", הוא אומר.

ניצן לא משיב חיוך, הוא רק אומר, "מה שבטוח, שאנחנו נצא נקיים מהסיפור. את העבודה השחורה יעשה עבורנו העוזר של צביאלי".

*

נתניה, שכונת עין התכלת, שנת 1950

"צבי רייניץ, לך לביתך כעת", המורה הביט לכיווני במבט קפדן, יכולתי לזהות ניצוץ כעס בעיניו, "ספר להוריך על מה שעוללת היום בכיתה".

"הכיתה" לא היתה אלא חדר פנוי בביתו של המורה, ו"המורה" לא היה אלא אבא של אחד התלמידים שהתנדב ללמד אותנו – ארבעה ילדים בגילאים שונים בשכונת "עין התכלת" בנתניה.

הימים – ימי שנות החמישים, שנתיים אחרי שהוכרז על הקמתה של מדינת ישראל.

התרוממתי באדישות למראית עין, הכנסתי את המחברת היחידה שלי לתוך ילקוט שאימי תפרה מבגד ישן, בתוך ליבי הרגשתי תחושת רווחה מפתיעה.

לא התכוונתי לדווח לאימי ששחררתי מקק מעופף בחלל הכתה, לא רציתי לעמוד מול עיניה המאוכזבות, וביותר חששתי ממבטו הזועם של אבי. אולי בני הדור הצעיר לא מסוגלים להבין זאת, אך די היה במבט קצר מצד אבי כדי לגרום לי להסתתר מיידית עד יעבור זעם.

היתה לנו יראת כבוד.

יצאתי החוצה. האויר היה מעורב בריח עז של חולות ים, בריזה קרירה עלתה מכיוון הים והלחות היתה עדיין נסבלת. ידעתי שעוד מספר שעות מזג האוויר יהפך לכבד יותר.

לא רציתי לשוב לבית בשעה הזו, אז בהחלטה של רגע רצתי לכיוון מרחב החולות שקרצו לי מכל עבר.

החולות היו טובעניים, וממרחק הנקודות השחורות שנראו כקוביות רחוקות קראו לי.

הדרך היתה מפרכת יותר משחשבתי. לא דומה הליכה על אספלט להליכה על גבי חולות רכים מידי, הנכנסים לכל מקום וממלאים את האויר בערבוב של אדמה ושמים.

ככל שהתקדמתי ההליכה נעשתה מסורבלת יותר וכבר הספקתי להתחרט על המקק ששחררתי, ואפילו על כך שלא שבתי לבית מיד.

ראייתי הפכה למעורפלת, למרות זאת בנחישות הוספתי ללכת, עצרתי בהפתעה רק כשהבחנתי שאני עומד מול שורה ארוכה של צריפוני פח, שוקקי חיים.

הכל התערבל מול עיני בצבעוניות מפתיעה.

"קוראים למקום הזה מעברה", תסביר לי אמא מאוחר יותר, כשתברר למה אני שב לבית עם מלאי חול ופאות סתורות. לא העזתי לשקר לה וסיפרתי את האמת. למזלי היא לא כעסה. "אנשים שבאו לארץ ישראל ואין להם עדיין דירה מקבלים מגורים בצריפים ואוהלים".

"לוי אשכול מהסוכנות היהודית הקים את המעברות", ישמח גם אבא ללמד אותי בינה. עד אז הם סברו שאני לא צריך לשמוע על כך, נזכרתי ששמעתי דיבורים על המעברות הללו בשכונה לא פעם.

אך כעת, רק עמדתי והתבוננתי בחוסר אמון.

ליד כל פתח צריף עמדה פתילייה עליה מונח היה סיר גדול, מעלה ריחות אותנטיים, רוכל עבר עם מריצה ומכר ירקות, בצד ישבו מספר נערים ושיחקו, אמהות תלו כבסים, ילדים קטנים הלכו בין החולות, רודפים אחרי נמלות-חוף ארוכות רגליים, וברקע, מאחד הצריפים שנראה גדול יותר מהשאר, נשמע קולם של אנשים מנעימים את האוירה במקצב לא מוכר.

ילדים קטנים עמדו ליד ברזייה והשפריצו מים, עד שאחת האמהות, בצעדים מסורבלים קמעה, התקדמה לכיוונם וביקשה שיפסיקו.

מתוך אחד הצריפים יצא ילד שנראה בגילי. מכנסיו היו בלויים ופרומי מכפלת, שלייקס תפסו אותם ברישול. עיניו היו שחורות והתלתלים שלו היו סתורים ובלתי גזוזים.

מבטו היה עז וסקרן. "מה שימך?" שאלתי אותו.

הוא שתק ולא ענה לשאלתי. באותו רגע הבנתי שהוא מעט שונה. הילדים סביבי נראו שובבים ומלאי מרץ. הם שיחקו במים או באבנים. רק הוא נראה בודד, לא אחד מהחבורה.

עצמתי את עיני למספר שניות. הייתי עייף וצמא למדי. כשפתחתי אותן הוא עדיין עמד מולי, ילד ממש כמוני, שמתגורר בצריף פח בתוך כל הבלגן הזה.

"שמי צבי. מה שימך?" שאלתי שנית.

"שמו ויקטור, ושמי ציונה אני אחותו הגדולה", כמו משום מקום הופיעה האחות, עכשיו ידעתי ששמו ויקטור.

היא ממש מוזרה. השמות לא מוכרים וכל המצב הזה משונה מאוד.

"ויקטור, יש לך חבר חדש בארץ ישראל", אמרה לו ציונה, "דבר איתו".

"אני יודע לדבר", הוא העיף אבן קטנה ברגלו, האבן פגעה בצריף הפח והשמיעה קול עמום.

"יופי, אולי ככה יהיו לך חברים", ציונה נופפה לנו לשלום.

הייתי בטוח שויקטור יכעס על התערבות אחותו, אבל הוא רק חייך אלי באצילות. צפיתי שהוא יזמין אותי לביתו ויציע לי לשתות. זה לא קרה. אולי בגלל שלא היה זה בכלל בית. אולי בגלל שאי אפשר לארח בצריפון פח . אולי בגלל שהוא לא חש בטחון לדבר עם זרים. ואני הייתי זר עבורו.

ממרחק מה נופפה לנו לשלום דמות חייכנית, סביבה ערבוביה של שטיחים צבעוניים פרוסים על חבלי כביסה מאולתרים לצד נחילי מים שזרמו מהברזייה. היא, כך נראה, עסקה בכיבוס הבגדים בתוך קערת אימייל, לצדה שכנות שכיבסו גם הן, משוחחות ביניהן, שברי שפה לא מוכרת הגיעו לאוזני.

"זו אמא שלי," אמר לי ויקטור להפתעתי, והוסיף: "באנו לארץ ישראל מלוב".

הוא רכן אל החולות, עליהם התהלכו נמלים ענקיות שעמלו ללא הפסקה.

"אנחנו בארץ ישראל", שב ואמר, "כשירדנו מהאניה בנמל חיפה נפלנו על פנינו מרוב חיבה לארץ הקדושה שלנו, כל הקושי שעברנו במסע הארוך היה כדאי, העיקר שזכינו. אבא שלי חיבר תפילת תודה מיוחדת ואומר אותה בכל בוקר על שזכינו לבוא לכאן.".

היום אני יודע שהם קיימו את הפסוק "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו".

אך באותו רגע התחושה שלי רק היתה, שאני גדלתי כאן, ואולי לכן לא מבין את עוצמת האושר שלהם.

לגור בצריפוני פח, בלי תנאים מינימליים, ולהיות מאושרים.

זו היתה ההיכרות הראשונה שלי עם המעברה."

הסיפור שפורסם במגזין ריתק את כל בני הבית. בעיקר בגלל שדניאל הוא זה שהקליד אותו. דסי, רבקי ואלישבע רבו מי תקרא אותו ראשון, לבסוף רבקי זכתה כבת בכורה.

מרים הבטיחה לקטנים יותר שתספר להם על המעברה, ומיכה המתין בסבלנות ובחיוך מסוים עד שהמהומה שככה מעט.

"מסופר פה על ילדה בשם ציונה?" הוא שואל, לאחר שהתחיל לקרוא, "אם זה לא שם בדוי הרי שיש סיכוי שמדובר בדודה ציונה אחות של סבא אביגדור. ואם כך – הרי שויקטור הוא סבא אביגדור בכבודו ובעצמו. זה הופך את הסיפור למשמעותי יותר".

בסיום הקריאה נראה מיכה מאוכזב מעט. "הסיפור תמים מידי". הוא אומר בקצרה.

"מה הכוונה?" שואל דניאל.

"הכוונה שהתיאור על המעברה תמים ואפילו ילדותי".

"וזה טוב שזה ככה?"

"זה... זה לא טוב ולא רע. רק שהמציאות במעברה היתה הרבה יותר מסובכת, היו שם בעיות, היו קשיים ואתגרים. כל זה לא מובא בסיפור לצערי".

"מדובר בפרק ראשון. יתכן שבהמשך הסיפור יתאזן. חוץ מזה שהמספר חווה את המעברה מנקודת מבט של ילד שגר ליד המעברה". מזכירה מרים.

השבת מתקרבת. מיכה מניח את החוברת בצד.

"יש בזה צדק. גם דודה ציונה העדיפה לספר לנו על הצדדים הטובים. אם כי סבא אביגדור תיאר לנו כמה קושי הם עברו שם. אני זוכר את הסיפורים על נחשים, על תורים לקבל ירקות ואיך שלא תמיד זכו לקבלם בסופו של דבר. לא מדובר בשקי ירקות. לפעמים בשביל מלפפון וגזר בודדים היו צריכים לעמוד שעות בתור. המגורים היו בתוך אוהלים וצריפי פח. בחורף ה'בתים' שלהם היו נשטפים במים והיו צריכים לבנות אותם במקרים מסוימים מחדש. שרותי רפואה לא היו שם, והממשלה לא השקיעה מאמצים מיידיים להקל על המצב. אם כי באמת לא ניתן לצפות לקבל את כל התיאורים בפרק הראשון. עכשיו כשאני מדבר אני נזכר שמתן תמיד היה מקשיב לסיפוריו של סבא. נראה לי שכדאי לשלוח אליו את הסיפור".

"בדיוק השבוע אני צריכה ללכת לקליניקה של דקלה עם צביקה, אקח איתי את העיתון", מרים מסכמת, ומוסיפה: "אני מקנאה בהם לפעמים. על החיפושים שלהם, על האומץ, על הרצון לא להתפשר על תג מבחינה רוחנית, למרות הרקע השונה והפשרני יחסית".

"לא צריך לקנא, אנחנו זה אנחנו והם זה הם", רבקי משמיעה את דעתה בקול רב משמעות.

"אמא מתכוונת לקנאת סופרים," נוזף בה דניאל הקטן ממנה בשנה.

חילופי הדברים מפתיעים את מיכה.

"איך נהייתם חכמים פתאום?" הוא שואל את רבקי ודניאל.

"הילדים גדלים, רק אתה לא רואה, לא שומע, לא מתעניין, תיכף תמצא את עצמך סבא, הזמן לא מחכה לאף אחד", מרים לא מצליחה להבליג.

"אני מביא פרנסה לבית" מיכה נעשה זעוף. מול עיניו עולה דמותו של סוכן הבטחון החלקלק.

הוא חש בתחושת ייאוש מכל המאורעות בזמן האחרון: האיומים מצד שרות הבטחון; איש האבטחה המסתובב ליד הלשכה של צביאלי בימים האחרונים; הערותיה של מרים שככל הנראה חושבת שכסף והצלחה גדלים על עצים; סיפור המעברה, סבא אביגדור ודודה ציונה. ואינו מוצא דרך כיצד להיחלץ ממחשבותיו המדכאות.

השולחן כבר ערוך. ניחוחם של הדגים בתבלון הטריפוליטאי האהוב נישא באוויר ומביא בכנפיו את אווירת השבת.

למרות הכל, סביבו יש הרבה מתנות קטנות.

1597256214228.png