הנושאים החמים
בין חזון לתקנון: כל מה שצריך לדעת לפני שרצים לרשם העמותות".
לאורך השנים התרגלנו שבכל פעם שמישהו מהשכונה מקבל "הארה" קהילתית — בין אם זה גמ"ח של מחממי מים לשבת, קו עזרה לרווקים מבוגרים, או השאלת ספרי קודש מבוססי תורת המהר"ל — המשפט הראשון שמישהו יגיד לו הוא: "אתה חייב לפתוח עמותה!"
זה נשמע מכובד, ממוסד, קצת כמו ארגון חסד עם טייטל... אבל האמת? לא כל רעיון טוב צריך מסגרת משפטית עם תקנון וסמליל.
לפעמים כל מה שצריך זה אכפתיות, תרמוס עם קפה, וטלפון שמקבל הודעות בלי סוף.
בן-גוריון, רשם העמותות, וחב"דניק אחד עקשן
הדוגמה ההיסטורית שהכי שווה להכיר כאן, היא דווקא סיפור שנשמע כמו התחלה של בדיחה: ראש ממשלה, רשם עמותות וראש ישיבה נכנסים למשרד…
תחילת שנות החמישים. חסידות חב"ד רוצה לרשום את הישיבה המרכזית שלה בתל אביב במוסדות המדינה, כדי לקבל מימון ממלכתי. דוד בן-גוריון, -ראש הממשלה דאז- לא משתכנע בקלות: "ישיבות פרטיות לא מתוקצבות. רק ציבוריות."
מה עשתה חב"ד? הקימה עמותה רשומה. לא בשביל השם, אלא בשביל המימון — ובעצם סללה את הדרך לכל המבנה החוקי של עולם התורה בישראל.
כך הפכה ישיבה פרטית לגוף ציבורי – וזה, רבותיי, היה אירוע של שינוי תודעתי.
אז מתי באמת צריך להקים עמותה?
הנטייה הראשונה שלנו, בפרט בציבור שלנו, היא לרוץ לרשם העמותות כבר ביום שבו בא רעיון טוב לראש: "קו חיזוק לאברכים בתקופת בין הזמנים", "גמ"ח לבגדי שבת לילדים בני 3-5", "מוקד למיץ ענבים בליל הסדר" — כל אלו יוזמות נפלאות, אבל לא כל אחת מהן מחייבת עמותה.
עמותה היא לא מטרה – היא אמצעי.
בדיוק כמו שלא פותחים חברה בע"מ כדי למכור שתי פלטות לשבת, כך לא מקימים עמותה בשביל מיזם חד-פעמי. לפעמים עדיף להתחיל פשוט: בלי תקנון, בלי תעודת רישום, בלי שליחויות לדואר. אם המיזם מצליח – נתקדם הלאה. אם לא? לפחות לא פתחנו תיבת פנדורה בירוקרטית.
איך מקימים עמותה – למי שבאמת צריך
ובכן, אם הגעת למסקנה שבאמת צריך עמותה, כך עושים את זה נכון – בלי לקצר פינות ובלי לסמוך על "הגוי של שבת":
- שני מייסדים לפחות – גם אם אתה היוזם והמנוע שמאחורי הרעיון, החוק דורש לפחות שני מייסדים רשומים.
- שם ברור ומדויק – לא "העמותה לקידום ערכים", אלא משהו שיהיה אפשר להדפיס על מעטפה בלי להתבלבל.
- תקנון – אפשר לקחת את זה ה"מצוי", אבל עדיף אחד שמתאים באמת למה שאתה עושה. כן, אפילו לגמ"ח קומקומים.
- הגשה לרשם העמותות – אפשר לעשות הכול אונליין, כולל צרופות, חתימות והצהרות.
- אחרי הרישום – אפשר לפתוח חשבון בנק, לגייס כספים, ואפילו לבקש אישור ניהול תקין (ובשלב מתקדם: סעיף 46 לתרומות פטורות ממס).
אבל זכור: אחרי הרישום בא החלק הפחות מבריק – הנהלת חשבונות, דיווחים שנתיים, פרוטוקולים, ותיקי קלסר שמתמלאים מהר יותר מתיקונים של פמוטים בבית הכנסת.
למי זה מתאים – ולמי זה סתם כאב ראש
עמותה מתאימה כשיש:
- גרעין מסודר של שותפים, לא רק יוזם בודד.
- תכנית עבודה לטווח ארוך.
- צורך בגיוס כספים משמעותי.
ולמי זה לא מתאים?
- לפרויקטים זמניים או ספונטניים.
- למי שמנסה "למסד" פעילות אישית רק כדי לקבל תרומות.
- למי שלא בנוי למנגנון בירוקרטי (כי זה באמת שואב זמן, סבלנות, והרבה אנרגיה – לפעמים עד כדי שזה גורם לאנשים לשכוח למה התחילו בכלל).
ועם דבר מוסר קטן לסיום
עמותה, בניגוד למה שנהוג לחשוב, היא לא רק עניין של רישום – היא הצהרה מוסרית. אתה לא רק מקים גוף, אתה אומר: "אני נושא באחריות ציבורית."
ומי שלא מבין את המשמעות – עלול למצוא את עצמו עם עמותה רשומה, קופה ריקה, ודוחות שלא הגיש.
אז לפני שאתה רץ להגיש טפסים – עצור לרגע, התייעץ, שאל רב, דיבר עם רואה חשבון, והתפלל לסייעתא דשמיא.
ולפני שאתה יוצא לדרך – תזכור את החסיד ההוא משנות החמישים. הוא לא רצה עמותה בשביל הפוזה. הוא רצה תקציב בשביל הישיבה. הוא לא הלך לישון עם כותרת – הוא קם בבוקר עם שליחות.
