את השטח קיבלתי ממש בחינם, ישתבח שמו לעד.
מועלם הביא לי את המפתח באופן אישי, עם רעד מוזר בגוף:
קח, קח את המפתח, תעשה בחנות שלי מה שבא לך. היא שלך מהיום. סליחה שלא שילמתי בזמן וכל זה.
טפחתי לו על השכם בחיבה. כבר שכחתי הכל, הצהרתי. זהו זה, מהיום - אני ואתה החברים הכי טובים, אפילו שאתה שמאלני.
עוד באותו היום נכנסו לשם הפועלים של עדל, עשו טיח, קרמיקות, הכל ליגה לאומית. הכי יפה שיש. תוך כמה ימים השיפוץ נגמר ואז יוספי הרכיב צוות של חנונים שפרקו בזהירות את הקונטיינר עם המחשבים שקיבלתי ממושקט, הזה שם מהמכס בנמל.
הייתי נרגש כל כך, הרגשתי שהגעתי למקום חדש בעולם העסקים.
מאתיים שלושים מטר של תצוגה. מחשבי מקינטוש, מסכי ענק, פלזמות, ציוד ואביזרים. הכל הכי טוב שיש, אירופאי, תרבותי.
מועלם בא לברך את ההשקה החדשה, העיניים שלו היו שקועות ברצפה החדשה.
טפחתי לו על השכם, הוא מייד חייך חיוך ענק.
הרבה אנשים מחייכים כשאני בסביבה, חברים, וזה.
הבעיה שאני כמעט לא מוצא את החברים שלי.
אני נוסע ברחובות עם המרצדס השחורה הענקית שלי, מחפש לקחת טרמפיסטים, אבל לא מוצא איש. הרחובות פשוט ריקים, מוזר.
יש אולי פה ושם כמה אנשים שממש מפחדים ממני, ואין לי מושג למה. בסך הכל מי שמשלם בזמן יכול לחיות חיים מלאים וארוכים, בלי לפגוש את יוספי אפילו פעם אחת.
רוב האנשים טובים בסך הכל, לא עושים בעיות, ויוספי יכול לשבת בבית ולנוח, לא צריך לצאת לטפל בכלום.
החיים דֵי דבש, על אמת. לא הכל שחור כמו שאומרים לכם בתקשורת.
יש הרבה יפי נפש בתקשורת שמצקצקים בלשון: עולם תחתון, עולם תחתון. הלוואי המשטרה תעשה איתם סדר אחת ולתמיד.
הזלזול שלהם שובר את ליבי לחלקים קטנים מפוייחים, כמו הרכב של מועלם בימים שלא היינו חברים. אני עובד כל כך קשה, אדם המתפרנס מיגיע כפיו, ולא זוכה להערכה המקצועית שזוכים בה חבריי אנשי העסקים.
אני ממש לא המפלצת שמצטיירת בתקשורת. ממש לא. אני אדם שמאמין באלוקים, ואדם שאפילו תורם פה ושם מסיבות בר מצווה שמחות לילדים יתומים.
נכנסתי לעניין בגלל אשתי הצדקת.
יום אחד היא ראתה את נועם היתום הקטן מנקה את השולחנות של הפיצה בסוף יום העבודה, והיא אמרה לי כך, במילים האלו:
מוסא, אבא שלו הביא את זה על עצמו, אבל מסכן נועם, לפחות תפנק אותו בבר מצווה מהאגדות.
אשתי חכמה, וצודקת.
שמעתי, קיבלתי, וגם יישמתי:
איזה בר מצווה עשיתי לו. וואו.
מסיבה ענקית, זמר תותח, אוכל בכמויות, אורות, לדים, מופע קסמים משודרג. האבא שלו בטח מסתכל מהשמיים ושמח איתו ביחד.
כל העיר הגיעה למסיבה, וכמובן כל העובדים שלי באו.
אפילו יוספי עם הנשמה השחורה הגיע.
עמד בצד, התכווץ באי נוחות בטוקסידו, סידר שוב ושוב את הכיפה הקטנה. לחשתי לו באוזן השעירה שלו:
אף מילה! תיזהר.
אסור לילד לדעת אף פעם שום דבר.
בר מצווה זה יום חג, אל תגיד כלום ואל תקלקל את הכיף של הילד.
ראיתי את יוספי לוחץ לו את היד ונותן לו מחשב חדש מהחנות שלי, ונהיה לי רע ועצוב על הנשמה.
נזכרתי מייד איך הצטערתי בלילה ההוא, אחחח.
ממש צעקתי על יוספי.
צעקתי עליו בעצבים אמיתיים:
יוספי, י'נעל.
אלף פעמים אמרתי לך, אתה חייב ללכת לבית הכנסת, להגיד קדיש על אבא של נועם. אין לך לב?
לפחות תגיד עליו קדיש, ותחלק תיקון למתפללים, שיגידו עליו ברכות ויעשו לנשמה שלו רק טוב.
הוא שתק במבוכה, השפיל מבט לרצפה, נשך שפתיים, לא התווכח, שתקן וצייתן.
הלוואי כולם היו כמוהו.
היום כולם עשויים מסוכר, מתפרקים, לא אמינים. לכן ביקשתי ממושקט בנמל, הכי ברור בעולם:
תביא את המחשבים הכי חדישים, לא סתם זבל סיני שמתפרק תוך יום.
בגלל שבאמת היה חשוב לי העניין, ויתרתי לו על שאר החוב. העיקר שיביא מחשבים טובים באמת.
עבורי, החנות החדשה היא התגשמות של חלום אמיתי.
שנים, שנים תכננתי אותה.
עסק לגיטימי, עסק רווחי, מקום שיעסיק עובדים מכל החוגים. עסק של שוויון, עסק שיתן זריקת עידוד ומוטיבציה לשכונת פחימה בבית סאן.
איך אמר היועץ העסקי שלי?
מוסא, חנות מחשבים זה רעיון גאון!
הסכמתי איתו, ובגלל שהעצות שלו היו הפעם מאה אחוז בסדר גם הסכמתי לשחרר אותו בלי עניינים.
משם לכאן, עד שיוספי הגיע עם המפתחות של המרתף, היועץ העסקי התעלף, לא פחות.
זאת הבעיה של כל היועצים העסקיים, וכבר הלכו לי כמה כאלו. הם פשוט רכרוכיים מידי.
יום אחד במרתף, כמה דקות עם יוספי בארבע עיניים, והיועץ פשוט נגמר לגמרי. התפרק, השמאלני.
רק שמאלנים הולכים להיות יועצים עסקיים.
מה שכן, הם חכמים, השמאלנים. יש להם רעיונות טובים:
הרעיון על חנות המחשבים היה מעולה.
החנות פשוט הצליחה בענק, החל מהיום הראשון.
חצי מהעיר הגיעה, בחיי. גם ראש העיר נכנס, נישק את המזוזה, וקנה סט ענק של אַיימֶּק עם רמקולים של קרייאטיב, הכי טוב שיש.
עשינו ביחד סלפי, והוא הקריא הודעה לעיתונות על המעטפת הכלכלית שעיריית בית סאן מעניקה לעסקים קטנים וחדשים, וכזה.
מה שנכון נכון, אבל נסעתי מיידית לבאבא אל מנוח, הגבאי נתן לי להכנס מייד, והבאבא הבטיח לי בלי למצמץ:
יהיה בסדר, מבקר העירייה לא יקלוט כלום, הכל בסדר. מקסימום העירייה תמצא דרך חדשה למלא את התקציב שעבר אליך, אולי גביית מס חדש או דמי שימוש בכביש 190 מהנוסעים לצפון.
רעיון!
ראש העיר צחק עד עמקי נשמתו, הוא אמר עם דמעות בעיניים:
הבאבא הזה פשוט גאון, גאון. דמי שימוש בכביש 190, רעיון גאון!
סמי, מזכ"ל העירייה, הסביר לכולם במועצת העיר:
עובר לנו באמצע העיר כביש בינעירוני שוקק חיים, וממלא לנו את כל העיר בפיח, הגיע הזמן לגבות דמי שימוש.
נחמה קאקשקווילי מתיק החינוך הצטרפה:
אני אחראית גם על איכות הסביבה, ויש לי דו"חות על כמויות פיח עצומות שמכסות את העיר שלנו. אני לא מוכנה יותר למצב הזה שכל אזרחי ישראל מזהמים לנו את העיר היפה שלנו עם פיח ורעש, ולא מוכנים לשלם שקל לכלכלה המקומית.
ההחלטה עברה ברוב גדול, וזהו. עוד מעט תתחילו לשלם דמי שימוש בכביש 190.
לא הכל בחינם בחיים, חברים.
אבל מה, יש לי גם בשורות טובות.
בעקבות ההחלטה, אתמנה בימים הקרובים לתפקיד אחראי תיק התחבורה בבית סאן, אפקח אישית על העניינים, והכל ידפוק כמו שעון שוויצרי. בום, בום, טראח.
הצייר האמן @שי קיש מצליח לעשות שוב את הבלתי אפשרי...
שי שי, אין כמוך. נדבר עם מוסא על איזה שי עבורך, אני חושב.
בעצם, זה מה שחסר לך בחיים?
שי?
ממוסא?
תוותר, עזוב.
זה מוסא, שי.
מועלם הביא לי את המפתח באופן אישי, עם רעד מוזר בגוף:
קח, קח את המפתח, תעשה בחנות שלי מה שבא לך. היא שלך מהיום. סליחה שלא שילמתי בזמן וכל זה.
טפחתי לו על השכם בחיבה. כבר שכחתי הכל, הצהרתי. זהו זה, מהיום - אני ואתה החברים הכי טובים, אפילו שאתה שמאלני.
עוד באותו היום נכנסו לשם הפועלים של עדל, עשו טיח, קרמיקות, הכל ליגה לאומית. הכי יפה שיש. תוך כמה ימים השיפוץ נגמר ואז יוספי הרכיב צוות של חנונים שפרקו בזהירות את הקונטיינר עם המחשבים שקיבלתי ממושקט, הזה שם מהמכס בנמל.
הייתי נרגש כל כך, הרגשתי שהגעתי למקום חדש בעולם העסקים.
מאתיים שלושים מטר של תצוגה. מחשבי מקינטוש, מסכי ענק, פלזמות, ציוד ואביזרים. הכל הכי טוב שיש, אירופאי, תרבותי.
מועלם בא לברך את ההשקה החדשה, העיניים שלו היו שקועות ברצפה החדשה.
טפחתי לו על השכם, הוא מייד חייך חיוך ענק.
הרבה אנשים מחייכים כשאני בסביבה, חברים, וזה.
הבעיה שאני כמעט לא מוצא את החברים שלי.
אני נוסע ברחובות עם המרצדס השחורה הענקית שלי, מחפש לקחת טרמפיסטים, אבל לא מוצא איש. הרחובות פשוט ריקים, מוזר.
יש אולי פה ושם כמה אנשים שממש מפחדים ממני, ואין לי מושג למה. בסך הכל מי שמשלם בזמן יכול לחיות חיים מלאים וארוכים, בלי לפגוש את יוספי אפילו פעם אחת.
רוב האנשים טובים בסך הכל, לא עושים בעיות, ויוספי יכול לשבת בבית ולנוח, לא צריך לצאת לטפל בכלום.
החיים דֵי דבש, על אמת. לא הכל שחור כמו שאומרים לכם בתקשורת.
יש הרבה יפי נפש בתקשורת שמצקצקים בלשון: עולם תחתון, עולם תחתון. הלוואי המשטרה תעשה איתם סדר אחת ולתמיד.
הזלזול שלהם שובר את ליבי לחלקים קטנים מפוייחים, כמו הרכב של מועלם בימים שלא היינו חברים. אני עובד כל כך קשה, אדם המתפרנס מיגיע כפיו, ולא זוכה להערכה המקצועית שזוכים בה חבריי אנשי העסקים.
אני ממש לא המפלצת שמצטיירת בתקשורת. ממש לא. אני אדם שמאמין באלוקים, ואדם שאפילו תורם פה ושם מסיבות בר מצווה שמחות לילדים יתומים.
נכנסתי לעניין בגלל אשתי הצדקת.
יום אחד היא ראתה את נועם היתום הקטן מנקה את השולחנות של הפיצה בסוף יום העבודה, והיא אמרה לי כך, במילים האלו:
מוסא, אבא שלו הביא את זה על עצמו, אבל מסכן נועם, לפחות תפנק אותו בבר מצווה מהאגדות.
אשתי חכמה, וצודקת.
שמעתי, קיבלתי, וגם יישמתי:
איזה בר מצווה עשיתי לו. וואו.
מסיבה ענקית, זמר תותח, אוכל בכמויות, אורות, לדים, מופע קסמים משודרג. האבא שלו בטח מסתכל מהשמיים ושמח איתו ביחד.
כל העיר הגיעה למסיבה, וכמובן כל העובדים שלי באו.
אפילו יוספי עם הנשמה השחורה הגיע.
עמד בצד, התכווץ באי נוחות בטוקסידו, סידר שוב ושוב את הכיפה הקטנה. לחשתי לו באוזן השעירה שלו:
אף מילה! תיזהר.
אסור לילד לדעת אף פעם שום דבר.
בר מצווה זה יום חג, אל תגיד כלום ואל תקלקל את הכיף של הילד.
ראיתי את יוספי לוחץ לו את היד ונותן לו מחשב חדש מהחנות שלי, ונהיה לי רע ועצוב על הנשמה.
נזכרתי מייד איך הצטערתי בלילה ההוא, אחחח.
ממש צעקתי על יוספי.
צעקתי עליו בעצבים אמיתיים:
יוספי, י'נעל.
אלף פעמים אמרתי לך, אתה חייב ללכת לבית הכנסת, להגיד קדיש על אבא של נועם. אין לך לב?
לפחות תגיד עליו קדיש, ותחלק תיקון למתפללים, שיגידו עליו ברכות ויעשו לנשמה שלו רק טוב.
הוא שתק במבוכה, השפיל מבט לרצפה, נשך שפתיים, לא התווכח, שתקן וצייתן.
הלוואי כולם היו כמוהו.
היום כולם עשויים מסוכר, מתפרקים, לא אמינים. לכן ביקשתי ממושקט בנמל, הכי ברור בעולם:
תביא את המחשבים הכי חדישים, לא סתם זבל סיני שמתפרק תוך יום.
בגלל שבאמת היה חשוב לי העניין, ויתרתי לו על שאר החוב. העיקר שיביא מחשבים טובים באמת.
עבורי, החנות החדשה היא התגשמות של חלום אמיתי.
שנים, שנים תכננתי אותה.
עסק לגיטימי, עסק רווחי, מקום שיעסיק עובדים מכל החוגים. עסק של שוויון, עסק שיתן זריקת עידוד ומוטיבציה לשכונת פחימה בבית סאן.
איך אמר היועץ העסקי שלי?
מוסא, חנות מחשבים זה רעיון גאון!
הסכמתי איתו, ובגלל שהעצות שלו היו הפעם מאה אחוז בסדר גם הסכמתי לשחרר אותו בלי עניינים.
משם לכאן, עד שיוספי הגיע עם המפתחות של המרתף, היועץ העסקי התעלף, לא פחות.
זאת הבעיה של כל היועצים העסקיים, וכבר הלכו לי כמה כאלו. הם פשוט רכרוכיים מידי.
יום אחד במרתף, כמה דקות עם יוספי בארבע עיניים, והיועץ פשוט נגמר לגמרי. התפרק, השמאלני.
רק שמאלנים הולכים להיות יועצים עסקיים.
מה שכן, הם חכמים, השמאלנים. יש להם רעיונות טובים:
הרעיון על חנות המחשבים היה מעולה.
החנות פשוט הצליחה בענק, החל מהיום הראשון.
חצי מהעיר הגיעה, בחיי. גם ראש העיר נכנס, נישק את המזוזה, וקנה סט ענק של אַיימֶּק עם רמקולים של קרייאטיב, הכי טוב שיש.
עשינו ביחד סלפי, והוא הקריא הודעה לעיתונות על המעטפת הכלכלית שעיריית בית סאן מעניקה לעסקים קטנים וחדשים, וכזה.
מה שנכון נכון, אבל נסעתי מיידית לבאבא אל מנוח, הגבאי נתן לי להכנס מייד, והבאבא הבטיח לי בלי למצמץ:
יהיה בסדר, מבקר העירייה לא יקלוט כלום, הכל בסדר. מקסימום העירייה תמצא דרך חדשה למלא את התקציב שעבר אליך, אולי גביית מס חדש או דמי שימוש בכביש 190 מהנוסעים לצפון.
רעיון!
ראש העיר צחק עד עמקי נשמתו, הוא אמר עם דמעות בעיניים:
הבאבא הזה פשוט גאון, גאון. דמי שימוש בכביש 190, רעיון גאון!
סמי, מזכ"ל העירייה, הסביר לכולם במועצת העיר:
עובר לנו באמצע העיר כביש בינעירוני שוקק חיים, וממלא לנו את כל העיר בפיח, הגיע הזמן לגבות דמי שימוש.
נחמה קאקשקווילי מתיק החינוך הצטרפה:
אני אחראית גם על איכות הסביבה, ויש לי דו"חות על כמויות פיח עצומות שמכסות את העיר שלנו. אני לא מוכנה יותר למצב הזה שכל אזרחי ישראל מזהמים לנו את העיר היפה שלנו עם פיח ורעש, ולא מוכנים לשלם שקל לכלכלה המקומית.
ההחלטה עברה ברוב גדול, וזהו. עוד מעט תתחילו לשלם דמי שימוש בכביש 190.
לא הכל בחינם בחיים, חברים.
אבל מה, יש לי גם בשורות טובות.
בעקבות ההחלטה, אתמנה בימים הקרובים לתפקיד אחראי תיק התחבורה בבית סאן, אפקח אישית על העניינים, והכל ידפוק כמו שעון שוויצרי. בום, בום, טראח.
הצייר האמן @שי קיש מצליח לעשות שוב את הבלתי אפשרי...
שי שי, אין כמוך. נדבר עם מוסא על איזה שי עבורך, אני חושב.
בעצם, זה מה שחסר לך בחיים?
שי?
ממוסא?
תוותר, עזוב.
זה מוסא, שי.