מוישי, תכבה את השעון.

מוישי, נו, חפרת כבר, תכבה את זה.

מוישייייייי, דיייייייי, מבטיח לך, פעם הבאה אנ.............

הוא בולע את המילים, בזמן שעיניו נפקחות אט אט, ממצמצות אל האור הפתאומי.

אין מוישי, אין. הילד נעלם.

הוא מסובב את הראש אחורה, ישאל את מוטי מה הסיפור, הוא, לבטח ידע.

מה?? גם מוטי אין, וגם רפי חזקי ובּני, הוא לבד.... והחדר ריק.

בטח ביקורת של דתות, הוא מבין, שולח יד אל הפלאפון. יברר את הנושא. אבל המסך, עוד לפני שהוא בודק את הצינתוקים, עונה על השאלה. רק דת מאוד ספציפית עורכת טקסים בשש בבוקר, ולא. הוא לא שייך אליה.

אז לא דתות, גם לא שחרית, ולא, הם לא יצאו לים בלעדיו, הוא היחיד בחדר שמחביא רישיון.

כפכפים, כיפה, והחוצה. למסדרו......

אין, אין מסדרון. וגם לא חדר ממול.

רק חול צהוב, חלק, מקדם את פניו. משלים את אוושת הגלים שברקע.

ככל שהוא מחפש, הוא מתוודע לאמת הפשוטה. הוא בודד, לבד. כל מה שהיה סביבו עד כה, נעלם ל.....

אז נכון, החברה מכיבוי אש טוענים שנים, שהבניין של הישיבה מסוכן. גם האלה של הרעידות אדמה כבר עשו ביקורת או שניים. אבל עד כדי כך, שיום אחד הוא יקום עם החדר שלו באי בודד, אפילו בעיתון של פורים לא חשבו על זה.

קוף שובב מטיח אגוז עגול על ראשו, מכריח אותו להתמקד, להתחיל לחשוב.

הוא לא יודע איפה הוא, הוא לא יודע איך הוא הגיע לכאן, ואין לו מושג איך יוצאים.

כל שהוא יודע, שהוא לבד, לגמרי לבד, בכל היקום הזה אליו נזרק לפתע, אין ישיבה, אין משפחה, ואין חברים. אין מפלגות, ככל הנראה, וגם לא רצועות עם מבצעים.

מה שהיה, הוא יודע, כבר לא יהיה יותר אף פעם.

● ● ●​

חג החנוכה, במהותו, מסמל יותר מכל, את ניצחון האור על החושך, את עליונות הטהורים על הטמאים, ועוסקי התורה על הזדים.

נס החנוכה, סיפור החנוכה, מוכיחים לנו כיצד יש להילחם גם כשאפסו התקוות. מעצים ומחדד את חשיבות מסירות הנפש, ואת חוסר הפשרות המוחלט. מחדיר אל קרבנו את ההבנה, החשיבות, לחסום את השפעות הרחוב, ולשמור על פח השמן הטהור.

וכן, יצקצקו אנשים כרצונם, ידברו על ירידת הדורות כאוות נפשם, יש לנו את זה. ויותר מאי פעם.

יש לנו עיתון משלנו, מפלגה משלנו, מוסדות משלנו, ואפילו, אפילו מריבות משלנו, כי מה החוכמה להילחם ביוונים שבחוץ, יש לנו גם יוונים משלנו.

דג חי, אמר פעם איזה איש חכם, שלא חשוב כרגע איזה טונה הוא ניסה לשווק, שוחה נגד הזרם.

ואנחנו, אנחנו דגים חיים, טורפים אפילו. אז יצאנו לדרך, לשחות נגד הזרם, להילחם בתרבות יוון המסוכנת, העלולה לחדור אל תוכנו.

יצרנו חומות, מגדלים, ביצרנו אותם, לא נותנים לזרמים לסחוף אותנו, מתעקשים להוביל, להוליך. ליצור את מה שנקרא "הזרם החרדי". שבו יוכלו בנינו לשחות בהשקט ובטחה מול זרמי ים הטומאה שבחוץ.

● ● ●​

חג החנוכה, מסמל יותר מכל, את המלחמה חסרת הפשרות, העיקשת, מול מה שאנחנו קוראים "תרבות יוון".

כולנו יודעים, מצטטים, נואמים, על הצורך להיזהר, להימנע, מתרבות יוון על כל גרוגרותיה, בכל אופניה וצורותיה.

ושאלה אחת, אחת בלבד, אף פעם לא שאלנו.



למה?



כן, ככה פשוט, למה.

מה יש לנו כל כך נגד יוון, ונגד תרבותה?

למה לא תרבות ישמעאל, או תרבות אדום?

בגמרא במגילה, מובא רשב''ג שאומר שמכל לשונות העולם, לא התירו בספרים אלא יוונית, כיוון שיפיפותו של יפת, עליה לשכון באהלי שם, מה עם החרם הטוטאלי על יוון ותרבותה?

כששאל את רבי ישמעאל בן אחותו מהו ללמוד חכמת יוונית, הוא לא צעק עליו שזו תרבות יוון, ולא הוציא לו מכתב חתום נגד מכללות, הוא אמר לו שאין זמן, שהרי "והגית בו יומם ולילה" כתיב.

מה עם המלחמה הבלתי מתפשרת מול תרבות יוון?

הבעיה ביוון, המלחמה, אינה על חוכמתה, וגם לא על יופייה.

המלחמה, היא על תרבותה, על התרבות יוון.

אין לנו בעיה עם תוכן הדברים, מה שמתאים, ישכון לו באהלי שם, בתוככי בית המדרש, בארון הקודש אפילו. הבעיה היא עם התרבות, עם הפיכת התרבות לערך עליון.

אין, אין בעיה להיות יפה, חכם, או בריא. יש בעיה לעשות את זה כי זה תרבות.

להימנע מזה, כשזה לא תרבות.

● ● ●​

הרבה דברים, המון, עברו בראש עת עברו העיניים על הקטע הפותח. זה התחיל בניסיון לנחש מה ספר הפנטזיה האחרון שקראתי, ונגמר בתהייה לאן הלך לו האיש הרציונלי, ומה נסגר למען השם.

אבל אף אחד, אף אחד, לא עצר אף לרגע עת עברו עיניו על השורות החותמות, ושאל למה, למה מה שהיה, כבר לא יהיה אף פעם?

לכאורה, זו שאלה מתבקשת.

יש לו חדר, אולי התפילין שלו בארון, בטח איזה חבר חדר מעופף שכח שם גמרא או שניים, אז מה חסר לו בעצם?

הוא יכול להתפלל, הוא יכול ללמוד שלוש סדרים, הוא יכול אפילו לבנות את ה"בית כנסת אליו הוא לא נכנס".

לא, ידענו כולנו, באופן חותך וברור. מה שהיה, זה בטוח, לעולם לא ישוב.

כי בינינו, בשקט, מאחורי הקלעים, אף אחד לא ילמד שלוש סדרים, אף אחד לא יקום לשחרית, על אי בודד. בחדר לבד. פשוט לא!

● ● ●​

חנוכה מסמל יותר מכל, יותר מכל דבר אחד, את ניצחון האור על החושך, את הכוח לעמוד איתן מול......

אבל מה קורה כשאין מול..... כשאין זרם בשביל להיות דג חי מולו?

האם גם אז נדע להילחם? נשכיל לעמוד איתן?

אז בנינו, בנינו חומות, מגדלים ושומרים. חסמנו את כל החוץ.

מחקנו את כל התרבויות הזרות, הרחקנו וביערנו..

ובנינו אחת משלנו.

אנחנו קמים לשחרית כי זו התרבות, לא קמים כשזה לא התרבות.

אנחנו באים לסדר כי זו התרבות, וגם נעשה תענית דיבור כל סדר, אם תהיה לה תרבות שכזו.

אז נכון, את התרבות הזו, הזרמים הללו, בנו אנשים גדולים, עם סיבות גדולות וגבוהות.

ואם זה המצב, וזוהי הדרך, אז זה המצב וזוהי הדרך, כן כן.

אנו זקוקים לתרבות משלנו, לזרמים משלנו, כי אחרת.......

אך עלינו לדעת, לבדוק, לחפש, האם עודנו דגים חיים. העודנו יודעים לשחות, או שנסחפים אנו בזרם, שאך במקרה, זורם נגד זרם אחר.

האם עונים אנו להגדרה, היפה כל כך, נכונה כל כך, עצובה כל כך, של "תינוק שנשבה לבין החרדים"

או שמא, נשכיל ליצור לנו זרם משלנו... גם אם הזרם הרחב, הכולל, נמצא במקרה בכיוון הנכון.

כדי שאם, אם נתעורר יום אחד על אי בודד ונטול זרמים, נדע להמשיך לשחות.

דג חי, אינו שוחה נגד הזרם, ממש לא. הוא גם לא שוחה איתו.

הוא פשוט שוחה.....


אהבתם? רוצים לקרוא עוד? תוכלו להיכנס אל הבלוג שלי כאן.
  • Leonardo_Diffusion_XL_A_fish_leaps_past_a_lit_candle_into_a_ri_3.jpg
    Leonardo_Diffusion_XL_A_fish_leaps_past_a_lit_candle_into_a_ri_3.jpg
    KB 347.7 · צפיות: 1,301