הם העלו את החפצים במדרגות הצרות, בזה אחר זה.
שלוימי קצת הזיע, מתנשף. גאה להוכיח שהוא הילד הכי גדול.
נחמי זינבה בו בצעדים קטנים אך מלאי שאפתנות, סבורה שהיא האחות הכי חשובה במשפחה. היא עוד תלמד את שלוימי לקח.
מידי פעם היא השתלחה בין רגליו, עוקפת אותו, אצה-רצה במדרגות המתעקלות ובידיה שקית קטנה, בתוכה לחמניות כוסמין קטנות שאמא אוהבת.
מאחורי שניהם עלו אט אט הבחורים, שמולי ושרוליק. כל אחד מהם נושא מזוודה עבת כרס, שמנה. כבדה. מלאה בבגדים לשבת ובכל מה שצריך.
ולמטה, בתחתית השיירה, טיפסו ההורים בניחותא. שמחים מאוד לעשות שבת ברובע היהודי. מפרגנים מכל הלב לצאצאיהם הנושאים עבור המשפחה את כל התיקים והמטלטלים.

בקומה ראשונה גרה משפחת דדון, וגעציל הסביר לאשתו שזו לא הדירה שלהם.
בקומה השניה גרה משפחת ארנטרוי, ויענטא הסבירה לגעציל שהדירה נמצאת שתי קומות נוספות מעלה.
השם ארנטרוי מצא חן בעיניו. שם כזה של אנשים טובים, כאלו שמוכנים להשאיל כף, כפית או חצי שקית קמח.
ולבסוף כל בני המשפחה התייצבו, טעוני פקלאות, מול הדלת הנכספת, משפחת זנגביש. שם ישהו בשבת קודש - - -

שלוימי היה הנחשון. רץ פנימה, סרק את הדירה, בחר לעצמו את החדר הכי טוב, עם החלון והנוף הכי שווה - וגורש משם כעבור רגע על ידי געציל. זה חדר ההורים וזוז מפה, הודיע, מנצל את העובדה שיענטא בדיוק ניגבה לנחמי את האף ולא הייתה פנויה לשלח בו מבט מצמית של 'גם ילד הוא בנאדם, געציל! תהיה נחמד!'
מצב הרוח של שלוימי קצת צנח, והוא הלך לחפש לעצמו סוויטה אחרת. עד שגעציל גמר להטיף לו מוסר וחוכמת חיים, שמולי ושרוליק כבר לקחו לעצמם את האופציה השניה שהוא היה רוצה. החדר הצר והארוך. זה עם החלון המקומר והמעניין.

שלוימי ניסה להציע להם החלפות, שהם ישנו בחדר ממול השירותים, זה שאין לו חלון אבל יש בו כסא נוח עם ידיות וגם יקבלו ממנו לחצי שעה את הגיימבוי החדש - ונענה בגיחוך.
שמולי הסביר לו שישיבע בוחרים לא מתעניינים בגיימבוי, ושרוליק רק נהם, מרים ומניף אותו בחוסר עידון הרחק מחוץ לחדר.
הוא רצה לבכות קצת ולהרביץ למישהו, אבל נחמי בדיוק חזרה מאמא, אפה נקי ובוהק, והוא התבייש מאחותו הקטנה אז שתק וקיבל עליו את הדין. חורק שן בשקט, זעוף וחמוץ.
מצב רוחו השתפר כשהבין שבסך הכל יש מסכנים ממנו; נחמי שמקבלת את הספה הקטנה בפינת הסלון כמיטה. והיא, חשב לעצמו, המום למדיי, ממש שמחה! מסדרת את הבובות שלה זו לצד זו סביב הכרית האדומה שלה, ומספרת להן שעוד הרבה זמן, אחרי שכולם יחזרו מקבלת שבת בכותל, ואחרי הסעודה, היא תבוא לישון לידם. 'מבטיחה'.

אבא געציל נהם בשביעות רצון, משתוקק שתגיע כבר שבת והוא יוכל להתפנק בפשטידת הבטטה שיענטא הכינה, סוף סוף, לאחר חודשים ארוכים של הפצרות, תחנונים, איומים ונאומים.
יענטא החמיצה פנים, לא מתאפקת: געציל, שבת בכותל! זה מה שאמור לשמח אותך. תראה איך הילדים שלנו מאושרים. ואתה רק הראש שלך בבטטה. אין אין. אתה ראש בטטה. זה מה שאתה.
געציל לא התרגש, מנענע את ראשו הכבד בסיפוק: כשאת ממש כועסת יש לי ראש כרוב, היום רק בטטה. הכל טוב.
אמר - וקרץ.
יענטא נשברה וצחקה. טוב טוב. אתה לא ראש בטטה. אבל אוי, נו, תנסה להתרגש קצת יותר. הנה אנחנו מגשימים חלום של הרבה שנים, נמצאים בשבת ברובע, בזכותה של מלכי זנגביש שהסכימה לתת לנו את הדירה שלה בחינם. תשמח, נו.
געציל סימן בשפתיו 'בטטה', ואמר בקול גדול: כן, אני מאוד שמח. מאוד.
יענטא רק נאנחה ושתקה.

אחר כך געציל הראה לה איפה השעון שבת, והיא הראתה לו איפה הפלטה, ושניהם גם יחד נבעתו לשמוע מנחמי שיש ג'וק מתחת הספה, ונרגעו מיד כששלוימי הודיע שהוא 'טיפל בעניין' ו'הבעיה נפטרה', וכרגע הוא מפנה את הגופה המעוכה של הג'וק הרחק אל מחוץ לטריטוריה.
נחמי אכלה דובונים, שמולי קרא בעיתון ופיצח פיצוחים, ושרוליק לקח חופן מנחמי וחופן ממנו, נוהם משהו שנשמע בערך כמו 'תודה'.
ואז יענטא נזכרה שאין להם מרקיות.

*

געציל, מתוקף תפקידו כקברניט האחראי, טיפל מייד בבעיה, בדרכו שלו, ופרץ בנאום הטפה ארוך שכוון ליענטא. שורה תחתונה? חשוב ביותר להכין בבית מראש רשימה של חד פעמי שצריכים לקחת, ואז לסמן פריט פריט מה זכרנו להכניס למזוודות. בעיה שלך שלא עשית את זה, יענטא!

יענטא התחילה להתגונן, אבל נחמי צעקה שאפשר לשתות מרק בכוסות חד פעמי והיא נורא אוהבת את שניהם והיא ממש עצובה כשהם מתווכחים אפילו אם זה בצחוק.
שניהם הסבירו לה ששניהם אוהבים אותה, ויענטא לחשה לגעציל שהיא מצטערת אבל אין לה מאיפה להשיג.
געציל צחק: בטח שיש מאיפה. ארנטרוי, מה נראה לך.

דקה אחר כך הוא שיגר אליהם את שלוימי, שנקש על דלתם בביישנות וביקש 'צלחות מרק ריקות, בלי מרק, רק את הצלחות, פשוט באנו לשבת ושכחנו להביא, וכפות יש לנו, מזלגות אני לא בטוח' - וחזר לדירה עם שקית מלאה בכל סוגי חד הפעמי הקיימים בשוק. 'הם אמרו שהם רגילים לאורחים, ואם אנחנו צריכים עוד משהו שלא נתבייש לשאול'.
געציל וזוגתו החליפו מבטים. אותה המחשבה מהדהדת בשניהם: מעולה!

חמש דקות אחר כך יענטא שיגרה את נחמי, שביקשה 'רק כפית אחת של נס קפה', וחזרה כצפוי עם שבע כוסיות קטנות. אבקת מרק, אבקת קקאו, קפה ברזילאי, נס קפה, תה גרגרים, קפה ווניל ואבקה לא מזוהה בריח של אבקת כביסה. 'הם מנסים להרעיל אותנו', זעף געציל, ויענטא גיחכה: איך זה יכול להיות, הם עדיין לא מכירים אותנו.

המשפחה כולה גמרה להתמקם, סידרו את החפצים, הכינו שעוני שבת, שמו מצעים, שתו קפה, תה, קקאו, קפה ווניל - ואז געציל שיגר את שרוליק ושמולי גם יחד: אל תתבעו. רק תשאלו בשקט אם יש להם במקרה מאוורר קטן שהם לא צריכים.
ומשפחת ארנטרוי, כפי שגעציל חשד מלכתחילה, אכן היוו מקור לא אכזב של שירותים ומוצרים: שמולי ושרוליק שבו כעבור רבע שעה, גונחים, נושאים עימם ארבעה מאווררים. שניים על עמודים, אחד שולחני ואחד קליפס.

יענטא הודיעה שהיא מוכרחת ללכת להגיד לארנטרוי תודה על כל האספקה, והתעופפה לשם, נחמי נשרכת אחריה, נושאת בידיה שתי בובות ומקווה להשיג עבורן שמלות יפות מארנטרוי.
געציל ידע מה עומד לקרות, ולפיכך פרש למנוחת צוהריים חסרת דאגות. 'תהיו בשקט', הודיע לחמולתו. 'אני רוצה לישון! שלוימי תפסיק לשיר, שרוליק אתה לא צריך לצבוט אותו, הוא עכשיו מפסיק לשיר, שמולי תצחק יותר בשקט, וגם לא יפה לצחוק מתי שמישהו אחר סובל ובטח לא מתי שאבא שלך הולך לישון והצחוק שלך הולך להפריע לו'.

שעה תמימה חלפה, הגיע הזמן להדליק נרות. יענטא שבה מהארנטרואים, ידיה מלאות בספרי קריאה לאמהות, ואחריה מדדה נחמי, אוחזת בסדרת שמלות בבובתיות ומאושרת עד הגג.

שניה אחר כך היא ירדה שוב לספקי המוצרים, ושבה כעבור דקה עם מגש כסף יפהפה ועליו שישה נרונים קטנים וסידור תפילה ורוד שעל כריכתו נרקעו המילים 'גיטי ארנטרוי' בצבע זהב עדין ויפהפה.

הנרות הודלקו, נחמי נתנה יד לאמא, והן הלכו ליד אבא שדיבר בלי סוף כמה כסף עושים תושבי הרובע היהודי ואיך הם בטוח עשירים אחד אחד, וככה הם הגיעו לרחבת הכותל המערבי. מתרגשים, שמחים, עולזים, וגעציל מקטר ברקע שכואבות לו הרגליים וחבל שהוא לא הלך דרך הכביש ולמה בכל מקום יש מדרגות, ובשביל מה הוא הלך מבעוד יום למכולת השכונתית הקטנה לקנות שקדי מרק, הרי בטוח שיש לארנטרוי אז בדיעבד חבל על כל המאמץ.

אחרי מנחה חטופה בשניה האחרונה, קבלת שבת שמחה ועליזה ותפילת מעריב ברוב עם, שבו כולם 'הביתה'. אכלו, סעדו, שרו קצת, ושלוימי התעצבן שאבא שוב פעם פילח לו מהצלחת חצי פרוסת דג סלומון. הוא שקל ללכת לאמא להתלונן, אבל פחד שבינתיים אבא ינצל את ההזדמנות וישתה לו מהכוס את הקולה.
DSCF5945 (גדול).JPG

שרוליק ושמולי החליפו חוויות מהתפילה, נחמי התנמנמה ליד הבובות, ויענטא פתאום נזכרה. אוי ואבוי, שכחנו לקנות פיצוחים.
שניה וחצי של החלפת מבטים, והפעם נשלח שלוימי, ששב כעבור שבע דקות, סמוק קצת; מניח על שולחן השבת קערת נחושת נהדרת טעונת פיצוחי שעליה כתוב 'משפחת ארנטרוי'.
שרוליק שאל אותו למה הוא נהיה בצבע של רסק עגבניות, ושלוימי גמגם ואמר שמשפחת ארנטרוי אמנם נתנו לו בשמחה את מבוקשו, אך עם זאת הוסיפו ש'אולי כדאי שאם אנחנו צריכים עוד משהו לשבת שנבקש עכשיו כי אין להם כוח לפתוח כל רגע את הדלת'. סוף ציטוט.
געציל שמח. מעולה! וכל המשפחה גיבשה ביחד רשימת משאלות, שאותה נשלחה נחמי לבשר לארנטרוי.
עשרים ושתיים דקות עברו צ'יק צ'ק, והנה דפיקות בדלת: הילדים של ארנטרוי באו בעצמם להביא את המשלוח!
געציל שיגר את שרוליק לפתוח את הדלת והתחבא בינתיים במטבח, ואחרי דקה חזר לשולחן ושמח מאוד לראות את האספקה: שלושה מלונים טריים ויפים, חצי אבטיח, שבע עשר פרוסות עוגת שוקולד, וגם שני בקבוקי ליקר. שוקולד וביצים.

DSCF5950 (גדול).JPG

*

ביום השבת עצמו יענטא לא הסכימה לבקש שוב דבר מהארנטרואים, ובמוצאי שבת הם ארזו את כל החפצים שלהם, סידרו קצת את הדירה 'כי לא יפה להשאיר ככה בלאגן בדירה שקיבלנו בחינם', והלכו לחניון הרובע. משאירים ליד הדלת של ארנטרוי את כל המגשים הריקים, הקופסאות וכולי. לא שטופים, כמובן. 'למשפחה מסודרת כמו ארנטרוי בטוח יש מדיח כלים, אז בשביל מה שאנחנו סתם נטרח לשטוף', נאום הקברניט.

במונית כולם שתקו, עייפים ומסופקים מאוד, כשהגיעו לביתם בשכונת הר נוף דידו כולם אל מיטותיהם, סחוטים, ושלוימי היה זה שסיכם את השבת בפשטות:
הלוואי והיינו יכולים לקחת את איתנו את ארנטרוי לכל מקום שניסע לשם אי פעם. ככה לא יהיה חסר לנו שום דבר!

------------

הסיפור דמיוני לחלוטין וכל הדמויות בו אינן קיימות במציאות (קצת חבל, האמת).
ועכשיו הגיע הזמן לקצת פרסומת עצמית, איזה כיף:
חיפשתם מישהו שיעשה לכם עבודת כתיבה מכל סוג?
שיווקית?
טכנית?
לבבית?
עניינית?
הומוריסטית?
עריכת טקסט קיים ושיפורו?
אם כן, פנו אליי עוד היום;
NG054NG כרוכית ג'ימייל נקודה קום!
לוגו הפוך מעודכן.PNG