הנושאים החמים
בפעם הבאה שיכנס לכאן ייקח מטלית לחה מהכיור ויעביר ניקיון יסודי על משקופי הדלת. לא יאה שמזוזה קדושה תהיה תלויה על משקוף מלוכלך כזה. אם תהיה פעם הבאה... חושב לעצמו רחמים.
"רחמים" הוא מסובב את ראשו. היה זה גבי, גבי בסדר בדרך כלל ומעצבן רק לפעמים. "נדבר בערב, תהיה זמין".
לא הוא לא רוצה לדבר בערב. הוא לא רוצה לדבר עם גבי. הוא רק מעיף מבט אחרון אל מרדכי שעסוק כעת בכתיבת הודעה מעניינת למישהו. הוא רואה על החיוך שלו שזה מעניין.
לא כמוהו. שיוצא עכשיו מהמשרד ברגליים כושלות ולב מכווץ מכאב.
תמיד הרגיש שמרדכי מעריך אותו ונותן לו תחושה שווה. עכשיו, האמת המרה מחלחלת במורד הגרון וצורבת בעצמה כל נים ומיתר.
לאחרונה משהו השתנה.
הוא בטוח שהיה מישהו שחיבל ביחסים הטובים ביניהם. אולי אמר שהעבודה שלו לא מוצלחת. אולי סתם אמר מילה על הרמה שלו, שלא חריפה אי-אי-אי.
ואולי זה הוא בעצמו. רחמים. שטעה מהתחלה, כאשר חשב שמרדכי באמת מתעניין בו ומעריך אותו, במשך שלוש שנות עבודה פוריות.
נכון. הוא לא המנקה של המשרד הזה. במשרתו המקורית הוא אחראי על תיוק מסמכים וסריקה לקבצים. אבל כשהוא רוצה למתוח קצת את הגב הכואב מול מסך המחשב והסורק. הוא יוצא לסיבוב בין המשרדים, לא לפני שהוא מצטייד במטלית לחה מהשיש בפינת התה.
"אתה אכפתי" טפח לו מרדכי מספר פעמים על השכם. "אם זה מאוורר אותך- אז למה לא... אני בסמרטוטים לא נוגע" הוא חייך אליו והזיפים שעל פניו ניראו כמו רשת עוקצנית לא מתאימה בכלל.
כי מרדכי היה נטול עוקץ. הוא היה אדם טוב ונדיב. אדם סימפטי. לא היה מישהו בחברה שלא הרגיש קרוב אליו.
אבל לרחמים היה יחס אחר. כולם אמרו את זה.
"רחמים, להיות ידיד של מרדכי זו זכות לא רגילה, אשריך" אמר לו גבי כשיצא ממשרדו של מרדכי לאחר שיחת רעים נעימה באחד הבקרים.
"רחמים, תמליץ עליי אצל מרדכי" ביקש ממנו ששון בשעות האחרונות של היום, ששון, שכבר הרבה זמן מתאר לו את חלומו להפוך מפקיד קבלת קהל לסגן ראשי.
והוא ידע שמרדכי מתייעץ איתו על נושאים אישיים. מרעיונות למתנת יומולדת לילדיו, ועד סיפורים על יציאות בלתי נשכחות על פני הגלובוס.
"תהיה טוב במה שאתה ויהיה שווה לך יותר מסגן אישי" הוא יעץ לששון ולא הבטיח לדבר עם מרדכי. כי מרדכי אדם עסוק, לא נעים לו להפריע לו עם הצעות מגוחכות.
בשבוע שעבר אמר מרדכי על כך שיש לו פגישה מאד חשובה עם קולגה נכבדה.
"אני רוצה להכיר לו את הצוות, שישמע גם אותם. שיבין שהעסק שלנו נמצא במקום גבוה וכדאי לו להשקיע". הוא שמע אותו מדסקס עם גבי.
רחמים יודע כבר תקופה ארוכה, שמרדכי מחפש שותף. מישהו שינהל את העסק כאשר הוא בחו"ל ויבצע פגישות עסקיות בזכות מושגים שיביא איתו מהעולם שלו.
השבוע הייתה במשרד פגישה מיוחדת. רחמים יודע את זה רק בגלל שלמחרת הגיע לפינת התה וגילה שהפח התמלא בכוסות קפה לאחר השעה בה המנקה משאיר אותו עם שקית ניילון חדשה.
"מה היה כאן אתמול?" הוא שאל את ששון, פקיד הקבלה.
"ישיבת צוות. אה נכון. למה לא הגעת באמת?"
"לא ידעתי בכלל. על מה הייתה הישיבה?"
"אחד בשם משה לוין, הגיע להכיר את הצוות, לבדוק התאמה לניהול משותף".
"אה. יפה."
המילים נעתקו מפיו.
היתה כאן ישיבת צוות חשובה והוא לא נוכח בה. אפילו לא טרחו להודיע לו על קיומה.
"תראה, המשרה שלך ממילא לא קשורה לניהול הזה" הסביר לו ששון את מה ששניהם ידעו.
ידעו שהוא לא נכון.
"כן יכול להיות שזו הסיבה" הוא השתדל להראות רגוע. נכון, הוא רק סורק מסמכים ומתייק. מעביר סמרטוטים כדי לחלץ עצמות ומשוחח עם מרדכי שיחות נעימות.
ואולי זה מרדכי שמשוחח איתו?
לא תודה. אני לא זקוק לחסידיהם של אחרים. לא צריך שידברו איתי כדי לתת לי ערך, אבל מאחורי הגב ילעגו לי.
יש רק סיבה אחת שמרדכי לא הזמין אותו- הוא לא באמת הולך להשאיר אותו במשרתו עם האיחוד הנכסף.
הוא לא באמת שווה לו.
לא באמת אכפת לו מה דעתו על השותף החדש. ואיך הוא היה רוצה להציג את עצמו בפניו.
ואולי. אולי הוא אפילו מתבייש בו. בדמותו הגמלונית. בבגדיו המרושלים. בשערו שקצוץ יותר מדיי.
לא נעים להציג עובד פשוט כזה מול אדם חשוב.
הוא פשוט מדיי. קצת פחות מהאחרים פה. עובדה, הוא אפילו מצליח להיעלב מהתגלית.
את המשך היום הוא העביר בפנים קודרות. מדי פעם לחייו סמקו ודמעות עלו לעיניו: מרדכי לא באמת מעריך אותי.
מרדכי כנראה היה טרוד מליל אמש. אין סיבה אחרת לכך שהגיע באיחור שאינו אופייני לו. וגם כאשר הגיע, היה טרוד בטלפונים. הודעות.
בקושי העיף ברכת 'בוקר טוב' לעבר שולחנו של רחמים וניגש לדבר עם גבי על פגישות הצהריים הממתינות לו.
רחמים התרסק אל תוך עצמו. בורח בעיניים מוצפות אל חדר השירותים. התחשק לו לפרוץ כך, אל חדרו של מרדכי שכל כך העריך, כשפניו שטופות דמעות ולחייו סמוקות ולבכות את עלבונו. לדרוש הסבר לערב שהתקיים בלעדיו. להבין למה.
אבל הוא רק עמד מאחורי דלת חדר השירותים הנעול וניגב את פניו. גבר נורמלי לא בוכה! הוא נזף בעצמו. מה אתה מתרגש מישיבת צוות?!
אבל אני לא גבר נורמלי... הוא ענה לעצמו את האמת.
גבר נורמלי לא מפקק את עצמותיו בניגוב אבק ממדפים נשכחים. חשובים ככול שיהיו. גבר נורמלי היה צריך להיות אתמול בישיבת הצוות, להביע את דעותיו, להשמיע את עצמו.
אבל הוא היה אתמול בלילה שקוע בספר עלילתי על ספת הנוער בדירת הרווקים....
שעה לפני תום המשמרת מחתים רחמים את כרטיס העובד. שומע את קולו של גבי שכנראה התעדכן מששון מתגובתו בבוקר, ויוצא מבלי לענות...
קוראים יקרים!
מה גרם למרדכי לא לעדכן את רחמים בפגישה? האם נהג נכון?
האם תחושותיו של רחמים צודקות או נסחפות?
לנו ההמשך כבר ידוע ונהיר... אך אולי אתם תצליחו להטות את הקערה על פיה.
בפרק הבא... נדע את כל האמת.
שלחו הודעה פרטית עם מתווה הסיפור וסיומו והאופציה המיוחדת ביותר- תעלה בס"ד בשבוע הבא...
אמנות באמונה
"ואזכור את בריתי"
אומרים חז"ל: ראיתי את ישראל בייסוריהם ונזכרתי בבריתי. שכן דורשים בגמרא שייסורים מכפרים ממה שנאמר "ברית מלח עולם" ונאמר ברית אצל ייסורים, "אלה דברי הברית"- מה המלח מטיב את הבשר, כך ייסורים מיטיבים את האדם ונוטלים ממנו את חטאיו.
ר' מנדלי מרמנוב היה אומר על מאמר חכמנו זה:
"אמנם המלח מוסיף טעם לבשר, אך כשמפריזים בהמלחה, מאבד הבשר את טעמו עד שאיננו ראוי לאכילה.
כיוצא בזה גם הייסורים, כשהם ניתנים במידה ובשיעור שיוכל האדם לשאתם, רק אז מיטיבים הם את האדם, ואילו ייסורים יתר על המידה מעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו,
לפיכך: 'שמעתי את נאקת בני"ש'. נאקת הייסורים הגדולים 'ואזכור את בריתי'- הגיעה איפה השעה, לזכור את ברית המלח... (מאור ושמש)
פינת הגיטרה
"קול דודי הנה זה בא"- ישי ריבו בביצוע נדיר עם דוד ד'אור, מתוך תכנית אירוח בערוץ הידברות.
השיר בקישור זה, מוקדש לכל ה'רחמים' שיושבים לנו בלב, לכל הלבבות היהודיים המתפרכים בעבדות מצריים הפיזית והנפשית, והמצפים בגעגועים לקולו של דודי...
מילות השיר:
קול דודי הנה זה בא, ככה מספרים.
להסיר את כל הרע, ולהרים את קרננו.
מתוך קרנות עפר ולהקיץ נרדמים עם תרועת שופר.
קול דודי הנה זה, כך פשטה לה השמועה
וכול תינוק שנשבה, קיבל את הנבואה.
אז בואו נצא לקראתו, בתופים ובעוגב
שירו לו זמרו לו אשרי העם, שהשם אלוקיו.
ואז יפוח היום והשקר יתאדה.
אז יצאו במחול, כל איילות השדה.
וידלגו על ההרים, ולא מחמת אימת השועלים.
ומחגווי הסלע יזרמו מים חיים.
בין סתרי המדרגה, להשקות שושנת העמקים.
ולהקים משכן, שיסיר את סבלותנו מכאן.
קול דודי דופק, פתחו לי בניי.
הגיע זמן גאולתכם ולצרותיכם אמרתי די.
ובאתי לבשר, שלא תבכי יותר רחל.
מריחים את המשיח, יותר מכל אבקת רוכל.
שלום לך דודי, הצח והאדמון.
שפוך חמתך על האבנים, והשב לביצרון.
ברחמים, כי לרחמיך...
אין זיכרון שיכיל את כל הנתונים.
"רחמים" הוא מסובב את ראשו. היה זה גבי, גבי בסדר בדרך כלל ומעצבן רק לפעמים. "נדבר בערב, תהיה זמין".
לא הוא לא רוצה לדבר בערב. הוא לא רוצה לדבר עם גבי. הוא רק מעיף מבט אחרון אל מרדכי שעסוק כעת בכתיבת הודעה מעניינת למישהו. הוא רואה על החיוך שלו שזה מעניין.
לא כמוהו. שיוצא עכשיו מהמשרד ברגליים כושלות ולב מכווץ מכאב.
תמיד הרגיש שמרדכי מעריך אותו ונותן לו תחושה שווה. עכשיו, האמת המרה מחלחלת במורד הגרון וצורבת בעצמה כל נים ומיתר.
לאחרונה משהו השתנה.
הוא בטוח שהיה מישהו שחיבל ביחסים הטובים ביניהם. אולי אמר שהעבודה שלו לא מוצלחת. אולי סתם אמר מילה על הרמה שלו, שלא חריפה אי-אי-אי.
ואולי זה הוא בעצמו. רחמים. שטעה מהתחלה, כאשר חשב שמרדכי באמת מתעניין בו ומעריך אותו, במשך שלוש שנות עבודה פוריות.
נכון. הוא לא המנקה של המשרד הזה. במשרתו המקורית הוא אחראי על תיוק מסמכים וסריקה לקבצים. אבל כשהוא רוצה למתוח קצת את הגב הכואב מול מסך המחשב והסורק. הוא יוצא לסיבוב בין המשרדים, לא לפני שהוא מצטייד במטלית לחה מהשיש בפינת התה.
"אתה אכפתי" טפח לו מרדכי מספר פעמים על השכם. "אם זה מאוורר אותך- אז למה לא... אני בסמרטוטים לא נוגע" הוא חייך אליו והזיפים שעל פניו ניראו כמו רשת עוקצנית לא מתאימה בכלל.
כי מרדכי היה נטול עוקץ. הוא היה אדם טוב ונדיב. אדם סימפטי. לא היה מישהו בחברה שלא הרגיש קרוב אליו.
אבל לרחמים היה יחס אחר. כולם אמרו את זה.
"רחמים, להיות ידיד של מרדכי זו זכות לא רגילה, אשריך" אמר לו גבי כשיצא ממשרדו של מרדכי לאחר שיחת רעים נעימה באחד הבקרים.
"רחמים, תמליץ עליי אצל מרדכי" ביקש ממנו ששון בשעות האחרונות של היום, ששון, שכבר הרבה זמן מתאר לו את חלומו להפוך מפקיד קבלת קהל לסגן ראשי.
והוא ידע שמרדכי מתייעץ איתו על נושאים אישיים. מרעיונות למתנת יומולדת לילדיו, ועד סיפורים על יציאות בלתי נשכחות על פני הגלובוס.
"תהיה טוב במה שאתה ויהיה שווה לך יותר מסגן אישי" הוא יעץ לששון ולא הבטיח לדבר עם מרדכי. כי מרדכי אדם עסוק, לא נעים לו להפריע לו עם הצעות מגוחכות.
בשבוע שעבר אמר מרדכי על כך שיש לו פגישה מאד חשובה עם קולגה נכבדה.
"אני רוצה להכיר לו את הצוות, שישמע גם אותם. שיבין שהעסק שלנו נמצא במקום גבוה וכדאי לו להשקיע". הוא שמע אותו מדסקס עם גבי.
רחמים יודע כבר תקופה ארוכה, שמרדכי מחפש שותף. מישהו שינהל את העסק כאשר הוא בחו"ל ויבצע פגישות עסקיות בזכות מושגים שיביא איתו מהעולם שלו.
השבוע הייתה במשרד פגישה מיוחדת. רחמים יודע את זה רק בגלל שלמחרת הגיע לפינת התה וגילה שהפח התמלא בכוסות קפה לאחר השעה בה המנקה משאיר אותו עם שקית ניילון חדשה.
"מה היה כאן אתמול?" הוא שאל את ששון, פקיד הקבלה.
"ישיבת צוות. אה נכון. למה לא הגעת באמת?"
"לא ידעתי בכלל. על מה הייתה הישיבה?"
"אחד בשם משה לוין, הגיע להכיר את הצוות, לבדוק התאמה לניהול משותף".
"אה. יפה."
המילים נעתקו מפיו.
היתה כאן ישיבת צוות חשובה והוא לא נוכח בה. אפילו לא טרחו להודיע לו על קיומה.
"תראה, המשרה שלך ממילא לא קשורה לניהול הזה" הסביר לו ששון את מה ששניהם ידעו.
ידעו שהוא לא נכון.
"כן יכול להיות שזו הסיבה" הוא השתדל להראות רגוע. נכון, הוא רק סורק מסמכים ומתייק. מעביר סמרטוטים כדי לחלץ עצמות ומשוחח עם מרדכי שיחות נעימות.
ואולי זה מרדכי שמשוחח איתו?
לא תודה. אני לא זקוק לחסידיהם של אחרים. לא צריך שידברו איתי כדי לתת לי ערך, אבל מאחורי הגב ילעגו לי.
יש רק סיבה אחת שמרדכי לא הזמין אותו- הוא לא באמת הולך להשאיר אותו במשרתו עם האיחוד הנכסף.
הוא לא באמת שווה לו.
לא באמת אכפת לו מה דעתו על השותף החדש. ואיך הוא היה רוצה להציג את עצמו בפניו.
ואולי. אולי הוא אפילו מתבייש בו. בדמותו הגמלונית. בבגדיו המרושלים. בשערו שקצוץ יותר מדיי.
לא נעים להציג עובד פשוט כזה מול אדם חשוב.
הוא פשוט מדיי. קצת פחות מהאחרים פה. עובדה, הוא אפילו מצליח להיעלב מהתגלית.
את המשך היום הוא העביר בפנים קודרות. מדי פעם לחייו סמקו ודמעות עלו לעיניו: מרדכי לא באמת מעריך אותי.
מרדכי כנראה היה טרוד מליל אמש. אין סיבה אחרת לכך שהגיע באיחור שאינו אופייני לו. וגם כאשר הגיע, היה טרוד בטלפונים. הודעות.
בקושי העיף ברכת 'בוקר טוב' לעבר שולחנו של רחמים וניגש לדבר עם גבי על פגישות הצהריים הממתינות לו.
רחמים התרסק אל תוך עצמו. בורח בעיניים מוצפות אל חדר השירותים. התחשק לו לפרוץ כך, אל חדרו של מרדכי שכל כך העריך, כשפניו שטופות דמעות ולחייו סמוקות ולבכות את עלבונו. לדרוש הסבר לערב שהתקיים בלעדיו. להבין למה.
אבל הוא רק עמד מאחורי דלת חדר השירותים הנעול וניגב את פניו. גבר נורמלי לא בוכה! הוא נזף בעצמו. מה אתה מתרגש מישיבת צוות?!
אבל אני לא גבר נורמלי... הוא ענה לעצמו את האמת.
גבר נורמלי לא מפקק את עצמותיו בניגוב אבק ממדפים נשכחים. חשובים ככול שיהיו. גבר נורמלי היה צריך להיות אתמול בישיבת הצוות, להביע את דעותיו, להשמיע את עצמו.
אבל הוא היה אתמול בלילה שקוע בספר עלילתי על ספת הנוער בדירת הרווקים....
שעה לפני תום המשמרת מחתים רחמים את כרטיס העובד. שומע את קולו של גבי שכנראה התעדכן מששון מתגובתו בבוקר, ויוצא מבלי לענות...
קוראים יקרים!
מה גרם למרדכי לא לעדכן את רחמים בפגישה? האם נהג נכון?
האם תחושותיו של רחמים צודקות או נסחפות?
לנו ההמשך כבר ידוע ונהיר... אך אולי אתם תצליחו להטות את הקערה על פיה.
בפרק הבא... נדע את כל האמת.
שלחו הודעה פרטית עם מתווה הסיפור וסיומו והאופציה המיוחדת ביותר- תעלה בס"ד בשבוע הבא...
אמנות באמונה
"ואזכור את בריתי"
אומרים חז"ל: ראיתי את ישראל בייסוריהם ונזכרתי בבריתי. שכן דורשים בגמרא שייסורים מכפרים ממה שנאמר "ברית מלח עולם" ונאמר ברית אצל ייסורים, "אלה דברי הברית"- מה המלח מטיב את הבשר, כך ייסורים מיטיבים את האדם ונוטלים ממנו את חטאיו.
ר' מנדלי מרמנוב היה אומר על מאמר חכמנו זה:
"אמנם המלח מוסיף טעם לבשר, אך כשמפריזים בהמלחה, מאבד הבשר את טעמו עד שאיננו ראוי לאכילה.
כיוצא בזה גם הייסורים, כשהם ניתנים במידה ובשיעור שיוכל האדם לשאתם, רק אז מיטיבים הם את האדם, ואילו ייסורים יתר על המידה מעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו,
לפיכך: 'שמעתי את נאקת בני"ש'. נאקת הייסורים הגדולים 'ואזכור את בריתי'- הגיעה איפה השעה, לזכור את ברית המלח... (מאור ושמש)
פינת הגיטרה
"קול דודי הנה זה בא"- ישי ריבו בביצוע נדיר עם דוד ד'אור, מתוך תכנית אירוח בערוץ הידברות.
השיר בקישור זה, מוקדש לכל ה'רחמים' שיושבים לנו בלב, לכל הלבבות היהודיים המתפרכים בעבדות מצריים הפיזית והנפשית, והמצפים בגעגועים לקולו של דודי...
מילות השיר:
קול דודי הנה זה בא, ככה מספרים.
להסיר את כל הרע, ולהרים את קרננו.
מתוך קרנות עפר ולהקיץ נרדמים עם תרועת שופר.
קול דודי הנה זה, כך פשטה לה השמועה
וכול תינוק שנשבה, קיבל את הנבואה.
אז בואו נצא לקראתו, בתופים ובעוגב
שירו לו זמרו לו אשרי העם, שהשם אלוקיו.
ואז יפוח היום והשקר יתאדה.
אז יצאו במחול, כל איילות השדה.
וידלגו על ההרים, ולא מחמת אימת השועלים.
ומחגווי הסלע יזרמו מים חיים.
בין סתרי המדרגה, להשקות שושנת העמקים.
ולהקים משכן, שיסיר את סבלותנו מכאן.
קול דודי דופק, פתחו לי בניי.
הגיע זמן גאולתכם ולצרותיכם אמרתי די.
ובאתי לבשר, שלא תבכי יותר רחל.
מריחים את המשיח, יותר מכל אבקת רוכל.
שלום לך דודי, הצח והאדמון.
שפוך חמתך על האבנים, והשב לביצרון.
ברחמים, כי לרחמיך...
אין זיכרון שיכיל את כל הנתונים.
