יום אחד קרה 'הנורא מכל', הדבר ממנו חששתי שנים רבות התרחש...
המח התייבש, ההשראה הפליגה למחוזות רחוקים, ואני יושבת מול המקלדת, עצבנית ומפוחדת, פותחת וסוגרת קבצים משנת אלפיים ותשע עד אלפיים ושמונה עשרה.
מול עיני לא חולפת אפילו מחשבה אחת יצירתית רק משפטים מלחיצים, 'זה חייב לצאת פצצה', 'יש לנו תקציב' 'אנחנו סומכים עלייך...'

תפסיקו להלחיץ!

מה יהיה?
אני במצוקה, מנסה לשתף את הסביבה לטלטל אותם כמו שאני מטולטלת, תקשיבו המאגר התייבש! אין יותר רעיונות. חברֵה, אני לא פרה חולבת שמנפיקה אין סוף הברקות, התייבשתי, נגמרתי.
נראה לי שזה קרה מלחץ ואולי מחוסר פניות ואולי מ... לא משנה ממה...
וכולם צוחקים לי, אולי חושבים שאני מחפשת קצת צומי, "יהיה בסדר בעזרת ה'"

כמה טוב לדבר אמונה, כשאין משהו אחר להגיד.

מוצאת את עצמי יושבת עד שתיים בלילה ורודפת אחר זנבות של רעיונות נעלמים, מתפללת, כמעט בוכה, פותחת אתרים, סוגרת ושוב פותחת.

העיניים נעצמות, אין בי שמץ של כוח להתחיל לסגור תוכנות ואז מכבה את המחשב מיואשת בלחיצת כפתור ארוכה ומזיקה.

מתארגנת לשינה בדממה, שאף אחד לא יעז להתעורר לי פה, כי כשמישהו מהילדים מתעורר באמצע הלילה, הוא נבעת מהחושך ומגיע להתאשפז במיטה של אמא.

מתחפרת בשמיכה ו... משהו מנצנץ לי!
רעיונות פושטים ולובשים צורות ואני בעלת מח ויזואלי לחלוטין חייבת להמחיש אותם מיד, לפני שיטבעו בעולם של חלומות. יד אחת יוצאת מתחת לשמיכה ומתחילה לשרטט באוויר עיגולים, כתובים תלת ממדיים, מעיפה שלג של קרעי ניירות דמיוניים שמכסים את הכל, מרגישה שיכורה לגמרי, שיכורה מעייפות שיכורה מההשראה שהגיעה פתאום בהפתעה.

היד נעה באוויר והרעיונות רצים בראש. אם מישהו ינעץ בי עכשיו עיניים מתוך החשיכה, ישתכנע בקלות שעובר עלי משהו רע, כנראה ביעותי לילה. אבל אני מאושרת, כבשתי אותו, הרעיון בידיים שלי...

גם לכם יצא להסתבך במדבר צחיח כזה? חף משמץ של השראה, אפוף בסופות של לחץ, יבש, יבש, יבש.

אצלי העוצר הזה מופיע במיוחד בפרויקטים ענקיים, כשהלקוח מודיע שוב ושוב "אני סומך- עליך!"

ומרב שהוא סומך עלי אני כבר מפסיקה לסמוך על עצמי...

אז זהו, יש דרכים שיכולות לעזור לנו לצלוח את זה, לפתוח את ארובות השמיים ולהוריד גשם באמצע המדבר, [זהירות משיטפון ;)]

לפני ואחרי הכל, זו כמובן התפילה לבורא ההשראות ויוצר הרעיונות כולם.

ואחר כך? בואו נדבר היום על השלב הראשון הפשוט ביותר, זה לא קל בהתחלה, אפשר להתאמן על כך: לעזוב

לעזוב את העכבר או הפיילוט או כל דבר אחר שקשור לפרויקט הזה וללכת לעשות משהו אחר.

כן, אחר לחלוטין.

אפשר ליישר עדר כבשים, או בעברית תקנית, לגהץ.

לשטוף את הבית, לעשות הליכה, להכין בצק לפיצה, לדבר בטלפון עם סבתא רבתא והכי חשוב- לשכוח מהפרויקט המעצבן הזה שיושב על הראש כמו קומפרסור. הלקוח ההוא מעולם לא יצר איתי קשר, בעצם הגשתי לו את העבודה שבוע שעבר לקול תשואותיו הרמות, יש!

לא פעם ולא פעמיים, עצם הפרידה מהנוכחות הכפויה של המוח המסכן שלנו עם הגירוי המלחיץ, כבר משחררת אותו ומביאה כך באקראי רעיונות יצירתיים מפתיעים שהיו שם כל הזמן, רק הסתגרו בתאיהם מרב פחד...

אז הבנו שבסיטואציה המלחיצה הבאה נגיד שלום יפה וניפרד לנו לאי של שלווה ואם נירגע ונרפה וננוח ובכל זאת זה לא יבוא לנו?

אל דאגה, על כך בפוסט הבא: 'באוקיינוס של המחשבות'.


עדינה הלפגוט
מנהלת סטודיו אמנות להפקות וידאו
[email protected]