הנושאים החמים
הייתי בכיתה ז', כיתה מלאת חבורות סודיות של מתבגרות, מעמדות חברתיים שנוסקים ונופלים בין לילה, הסתודדויות, בכיות ותחושה של בגרות קולקטיבית 
הפסקת עשר אחת, קראה לי המורה בפנים צופנות הבעה בלתי ברורה והזמינה אותי להכין תכנית לכיתה. המורה תקדיש עבורי שיעור ואני אפיק תכנית!
"למתי"? שאלתי
"מתי שתבחרי"
"באיזה נושא?" הקשיתי שוב
"איזה נושא שתרצי"...
"למה"?
"למה לא"?! השתדלה המורה להתפלא
"אמממ... טוב בסדר!" גמגמתי לבסוף, מסוחררת קצת.
צעדתי אל הילקוט להוציא את הסנדוויצ', כלומר כנראה שלא עשיתי כך, הסנדוויצי'ם שלי בימות בית הספר לא נאכלו מעולם, לפעמים הגיעו לפח, לפעמים נשארו בילקוט...
'איזה משונה' חשבתי לעצמי. לא ידעתי אם להיות מוחמאת מהתפקיד הזה או להיפגע-
כאילו המורה מנסה לרומם את מעמדי בכיתה?
מצד שני התמלאתי ברוח מאתגרת ושינסתי מותניים להפיק את תכנית השנה.
ו...
כלום, כן כלום לא יצא מזה!
עד היום אני עוד מחפשת רעיון לתכנית, באמת שזה מטריד אותי לפעמים בלילות...
לאחרונה חשבתי על כך! מגיעה מורה ונותנת לילדה תפקיד מאתגר, אפשרות יפה למימוש יכולות, למה יוצא מזה סנדוויצ' של כלום בממרח תסכול?
אני חושבת שיש לי תשובה לשאלה הזו....
התשובה היא: "מתי שתבחרי, באיזה נושא שתרצי, למה לא"?
ההכרח הוא אבי ההמצאה! דווקא כשיש מגבלות של נושא, זמן, סגנון, צנזורה. דווקא אז יש מקום ליצירתיות להתפתח!
כשכל האפשרויות פתוחות, למרבה הפלא במקום פרץ של יצירתיות, אנו מקבלים פיזור הדעת או שבלוניזם [המצאתי, אל תבדקו במילון]
אז מה נשאר לנו ביד, מה למעשה?
כשאנחנו שטים באוקיינוס האין סופי הזה, טובעים בין גלים של השראות, ננסה להגביל את עצמינו, להיכנס לנישה מסוימת, לתפוס קרש אחד, ענף של רעיון.
תמונה אחת שאהבנו, מילה שגרמה לנו צחוק, הבעה שהעירה בנו רגש.
ורק אז לנסות להתרחב, לחבר עוד ועוד ענפים תואמים, לדפוק פה לשייף שם ולשוט לנו בבטחה על רפסודה.
הרבה הצלחה לכולנו! דוגמאות מהשטח, וטיפים נוספים בעז"ה בפוסט הבא.
עדינה הלפגוט, מנהלת סטודיו אמנות להפקות וידאו <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>
הפסקת עשר אחת, קראה לי המורה בפנים צופנות הבעה בלתי ברורה והזמינה אותי להכין תכנית לכיתה. המורה תקדיש עבורי שיעור ואני אפיק תכנית!
"למתי"? שאלתי
"מתי שתבחרי"
"באיזה נושא?" הקשיתי שוב
"איזה נושא שתרצי"...
"למה"?
"למה לא"?! השתדלה המורה להתפלא
"אמממ... טוב בסדר!" גמגמתי לבסוף, מסוחררת קצת.
צעדתי אל הילקוט להוציא את הסנדוויצ', כלומר כנראה שלא עשיתי כך, הסנדוויצי'ם שלי בימות בית הספר לא נאכלו מעולם, לפעמים הגיעו לפח, לפעמים נשארו בילקוט...
'איזה משונה' חשבתי לעצמי. לא ידעתי אם להיות מוחמאת מהתפקיד הזה או להיפגע-
כאילו המורה מנסה לרומם את מעמדי בכיתה?
מצד שני התמלאתי ברוח מאתגרת ושינסתי מותניים להפיק את תכנית השנה.
ו...
כלום, כן כלום לא יצא מזה!
עד היום אני עוד מחפשת רעיון לתכנית, באמת שזה מטריד אותי לפעמים בלילות...
לאחרונה חשבתי על כך! מגיעה מורה ונותנת לילדה תפקיד מאתגר, אפשרות יפה למימוש יכולות, למה יוצא מזה סנדוויצ' של כלום בממרח תסכול?
אני חושבת שיש לי תשובה לשאלה הזו....
התשובה היא: "מתי שתבחרי, באיזה נושא שתרצי, למה לא"?
ההכרח הוא אבי ההמצאה! דווקא כשיש מגבלות של נושא, זמן, סגנון, צנזורה. דווקא אז יש מקום ליצירתיות להתפתח!
כשכל האפשרויות פתוחות, למרבה הפלא במקום פרץ של יצירתיות, אנו מקבלים פיזור הדעת או שבלוניזם [המצאתי, אל תבדקו במילון]
אז מה נשאר לנו ביד, מה למעשה?
כשאנחנו שטים באוקיינוס האין סופי הזה, טובעים בין גלים של השראות, ננסה להגביל את עצמינו, להיכנס לנישה מסוימת, לתפוס קרש אחד, ענף של רעיון.
תמונה אחת שאהבנו, מילה שגרמה לנו צחוק, הבעה שהעירה בנו רגש.
ורק אז לנסות להתרחב, לחבר עוד ועוד ענפים תואמים, לדפוק פה לשייף שם ולשוט לנו בבטחה על רפסודה.
הרבה הצלחה לכולנו! דוגמאות מהשטח, וטיפים נוספים בעז"ה בפוסט הבא.
עדינה הלפגוט, מנהלת סטודיו אמנות להפקות וידאו <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>
