shutterstock_119030872 (Large).jpg

אל הדבר האמיתי

"אני מרגיש שטוב לי לבד, להיות זאב בודד מול העולם. לקום בבוקר, להתפלל, ללמוד את המסכת שלמדתי אותה כבר שלוש פעמים. לאכול שוב שניצל תירס עם פירה....
נכתב ע"י נ. פריד · ‏16/5/19 ·
  1. נ. פריד
    "אני לא נפגש בספירת העומר, אני מתבייש בזקן שלי".
    זה היה עוד שיחת שכנוע ביני לבין אימי בטלפון ציבורי של הישיבה.
    אסור לנו בישיבה פלאפון.
    כמעט אסור הכל.
    רק רוצים שתשב ותלמד, וזה מה שאני עושה ברוב היום.

    אז אמא שלי מתקשרת המון לטלפון הציבורי בישיבה.
    "מוישי, אמא שלך רוצה אותך בטלפון שליד החדר אוכל", אומר כל פעם צדיק מזדמן שמתנדב להרים את האפרכסת.
    אני לא כל כך אוהב לענות לה. בדרך כלל אני באמצע ללמוד, אני יוצא מריכוז. אבל חזקה עלי מצוות כיבוד אם.

    אתמול אמא התקשרה שוב לשכנע אותי להיפגש שוב עם רחלי וינד.
    אני לא רציתי, נפגשנו בפסח - היה נחמד ותו לא. היו הרבה שתיקות. אולי יותר מדיי, גם לפגישה ראשונה זה די מוגזם נראה לי.
    אמרתי לה שאני אחשוב על זה. הזקן גירד לי. והזכיר לי את קיומו בעולם הזה. אל תחשבו שאני שונא זקן, אבל זה מגרד ומעצבן אותי עד זוב. להיפגש בכזה מצב זה לא נעים.

    היום אמא התקשרה ואמרה שלרחלי לא אכפת לראות אותי ככה.
    ואני התעצבנתי, לי אכפת. לא לה!!! אמא ממש ייחלה שניפגש, אפילו התחננה קצת. לא רציתי לאכזב את אמא, ונפגשנו.
    שוב עלו השתיקות לסדר... שוב חזרתי מאוכזב ועייף לישיבה.

    לפעמים אני מרגיש שטוב לי לבד, להיות זאב בודד מול העולם. לקום בבוקר, להתפלל, ללמוד את המסכת שלמדתי אותה כבר שלוש פעמים. לאכול שוב שניצל תירס עם פירה. ולישון.
    יש לי חברים בישיבה. נכון שרובם בשיעור שלי התחתנו, אולם יצרתי קשרים עם הבחורים הצעירים בישיבה, ותכל'ס, יש משהו כיף בחזרה לימי הנעורים.
    החדר שלי בישיבה כבר ריק... נשארנו אני וחבר אחד מתוך חמשה בחורים בחדר.
    אנחנו תמיד צוחקים על זה, אבל שנינו יודעים שכל אחד בתוך ליבו בוכה.
    שנינו רוצים כבר להתחתן. יש לי חבר עם שלושה ילדים...
    בחתונות של חברים אנחנו נפגשים הוא מראה לי את ילדיו לתפארת, ואני מקפיץ אותם לתקרה ונותן להם ממתק.

    בחתונות, אני שונא שאומרים לי בקרוב אצלך. אבל אני מחייך ואומר תודה.
    ובלב אני כזה: "תודה ועוף לי מהפרצוף". אולם אני יודע שהם באים עם כוונות טובות- חלקם אוהבים אותי ים.
    לאחר החתונה אני נשאר לבד. מוקף באהבה עצמית. אני ואפסי עוד. אני, והגעגוע לשלמות.
    אז התקשרתי לאמא, ואמרתי לה שאני אוהב אותה. ושאני מוכן להיפגש בספירת העומר.

    אז עוד לא התארסתי, אבל אני בטוח שהכל משמים. אחרי הפגישה שהותירה אותי נבוך למדיי ומגורד להחריד, דיברתי עם אמא גם היא הבינה שעשיתי מעבר לקו היכולת. באיזה מקום היא הצטערה אפילו כפליים, גם על כך שהשידוך לא צלח, ויותר מזה, על שדחפה אותי לצאת בניגוד לרצוני, עם הזקן המעקצץ והבלתי מסודר הזה.

    אמרתי לה "אמא, את יודעת, בספירת העומר אנחנו סופרים כל הזמן עם הפנים קדימה, בלי לשכוח מה ספרנו: אתמול היה עשרים וחמישה ימים לעומר שהם כך וכך....

    "אז אמא... עכשיו אני יכול לספור בדרך לשידוך האמיתי- היום היתה זו, לפני חודש היתה הצעה אחרת, אבל כל הצעה וכל מאמץ- הם עוד פסיעה אל הדבר האמיתי..."

תגובות

בכדי לרשום תגובה, עליך להרשם לאתר.
  1. צפורה צילום
    איזה כתיבה מרגשת! אישית ונוגעת ללב!
    תמשיך לכתוב! אשמח לשמוע את ההמשך!
      נ. פריד אוהב/ת את זה.
  2. פרפר סגול
  3. Prime time
    מדהים! אין המשך?...
    אני אישית מאד משתדלת בשמחות שלא לומר לרווקים את האיחול: בקרוב אצלך... אני ממש מתאפקת, אומרת את זה לעצמי בשקט, לוקחת בחשבון שכבר אמרו להם הרבה לפני והרבה אחרי עוד יגידו.
    במקום זה אני תמיד מחמיאה על המראה, זה הרבה יותר מועיל למצב רוח.
      יש אלוקים, נ. פריד ו-נתל'ע אוהבים את זה.
    1. דוד אי
      עדיין קיימים אנשים בטווח גילאים פחות מ50 המאחלים את האיחול המטופש הזה???
  4. אפרת ת
    מדהים וסוחף:D...
      נ. פריד אוהב/ת את זה.
  5. החיים קלים
    מעורר לחשוב על מי שמחכה לישועה איך מרגיש לאורך מעגל השנה ולא רק בפורים או בפסח...
      נ. פריד, Khneman, נתל'ע ומשתמש נוסף אוהבים את זה.