"אבא", געיתי בבכי, "אל תעזוב את הבית".

התהפכתי במיטתי נדוד שינה, הרוח הירושלמית שרקה מנגינה מעוררת אימה, לחישות רמות ומפוחדות בקעו מחדר האורחים, כל כמה רגעים נשמעה קריאת קרב מהדהדת בהרים ותכף אחריה נזדעזע הבית מרעם עז. היו אלו אילי הברזל הרומיים שנגחו בחומה ללא הרף.

הרעב הציק לי, החלטתי לעלות אל עליית הגג לחפש פירורי אשישה או שמרי יין להירגע מעט. שליבות הסולם חרקו שיני עץ תחת רגליי, כלי חרס שבורים למחצה הפזורים על הרצפה הקשו עלי את המעבר אל מחצלת הקנים שלי הפרוסה בפינת העלייה, שם נח נאד חלב ישן שמילאתי בנוצות ויצרתי ממנו כר.

ירח מלא האיר את עליית הגג באור לבן ורך. ליד החלון הקמור עמדו קדרות אבן מאובקות מטילות צלליות אנושיות על התקרה המתעגלת, בתוכן נחו אגרות ישנות ובגדים בלויים. לכאן עליתי מינקותי כשרציתי לברוח ולשקוע בהרהורים.

בימים כתיקונם הייתה זו תצפית נהדרת על החומות ועל בית המקדש, מכאן ראו את עשן המזבח מיתמר בקו ישר, מכאן הריחו את ריח הקטורת ואת ריח הקרבנות והמנחות, לכאן הייתי עולה כדי לצפות בעולי הרגל הרבים הצועדים בשיירות ססגוניות מכל עבר, כשאחי יוסף היה קטן הוא טען שהוא אפילו שומע מכאן את שירת הלוויים.

בימים אלו ריח הקרבנות התמזג בריח מלחמה, זה שלשה חודשים שירושלים במצור, מעבר לחומה בנו הרומאים מקלעי בליסטראות המטילים את חיתתם על אנשי ירושלים. מן החלון ניתן להשקיף על אינספור החיילים הצובאים על החומה ואנשיו של אבו סיקרא שהודפים אותם שוב ושוב.

מלחמות הבריונים ושרפת מחסני המזון הותירו אותנו, אנשי העיר, ברעב מצמית. בכל יום שמענו על עוד מכרים שמתו ברעב, גם כאלו מהמשמרת שלנו. אבא, שהיה מחשובי הכוהנים במשמרת, היה הולך מבית לבית לחזק את ליבותיהם של השכולים והמפוחדים, והיה מדבר על לבם שישימו מבטחם בבורא עולם, וימשיכו להקריב את קרבן התמיד.

נזכרתי פתאום שמחר -יז' בתמוז- הוא היום בו אני מתחיל להניח תפילין, בעוד שלשה חודשים אני כבר אהיה בר מצווה ואצטרף אל אחיי בעבודת בית המקדש. "אתה כבר גדול וחכם", החמיא לי אבא כשמדדנו את הרצועות, ואחד מחכמי הסנהדרין שהיה בביתנו ליטף את לחיי בדמעות. חיוך ננסך על פניי ונרדמתי על המחצלת.

רעש איום טרף את שנתי, הבית רעד בחוזקה והוטחתי אל הקיר כשעליי נערמים שברי כלים ואבנים, לא הבנתי מה קורה, היכן אני? זעקות שבר וטפיפות רגליים נשמעו מן המבוי.

שמעתי את אבי פותח את דלת הבית ומכניס את הכהן שצווח בהיסטריה, "רבי, אין בבית המקדש כהנים להקרבת התמיד כולם יצאו להלחם ונטמאו למת, מה יגן עלינו עכשיו?"

"זו הסיבה שרעדה העיר. זהו יום דין", שמעתי את אבי לוחש, "זהו היום בו שבר משה את הלוחות הראשונים כשראה את מעשה העגל, אנו צריכים רחמי שמים מרובים ביום זה, הישאר כאן, לא בטוח להסתובב בחוץ".

ניערתי מבגדיי את הטיח ואצתי אל החלון, גג ההיכל עדיין בוהק בתפארתו, אך עשן התמיד איננו, הרגשתי מחנק בגרוני, הנחתי את ראשי על ברכיי ובכיתי, הפחד והצער סחטו את לבי כקורת בית הבד.

מן החומות עלו קולות מלחמה עזים ולמול עיניי המצועפות הקרועות לרווחה נבקעה החומה. שאגות רומאים וקול צחצוחי חרבות נשמעו יחד עם זעקות שבר של הפצועים והמגנים הנסוגים מן החומה.

"רק לא אל בית המקדש", זעקתי מעומק לבי ומגרוני יצאה אך יבבה, נחיל החיילים צועד בצעדי ברזל לכיוון הר הבית, רומס רוצח ובוזז כל שבדרכו, הם לא ירפו עד שיחריבו הכל.

"אנא ריבונו של עולם תעצור אותם עכשיו, אנא", נשכתי את ידיי שלא ישמעו הרומאים את בכיי, "אני רוצה לעבוד בבית המקדש, אני רוצה לעבוד אותך ולשרת אותך, אנא אל תעזוב את ביתך"

______________________
דור שלא נבנה בו כאילו נחרב בימיו.
הקדישו כמה דקות לתפילה מעומק לב שנזכה ויבנה במהרה בימנו.
מצו"ב תפילה נוראה על שבר הגלות מרבי בנימין הלוי תלמיד תלמידי האריז"ל.
(ההורדה בצד שמאל תחת הבאנרים)
About author
שיילה
כתיבה חדה ומקצועית לכל מטרה - תסריטאות - קופירייטינג
ahron5727 @ gmail.com

תגובות

הכתיבה מצוינת.
הפרטים לוקים בחסר. חשוב לא פחות.
דוגמאות:
* שנים ארוכות עברו בין ביטול התמיד ל'הובקעה העיר'.
* לא הרומאים העלו את קרבן התמיד.
* הנחת תפילין לא החלה 3 חודשים לפני בר המצווה אלא (לכאורה) מגיל 9-10.
* מגיל 13 לא מתחילים לעבוד בבית המקדש.
 
* לא הרומאים העלו את קרבן התמיד.
צודק, תוקן.
* שנים ארוכות עברו בין ביטול התמיד ל'הובקעה העיר'.
יוסיפון כתב שהמאורעות חפפו, שבאותו היום לא הוקרב קרבן התמיד כי לא נמצא כהן טהור.
מגיל 13 לא מתחילים לעבוד בבית המקדש.
מגיל מצוות היו בני הכהנים (בכינויים "פרחי כהונה") מתחילים את עבודתם בבית המקדש כגון להעיר את הכהן הגדול בליל יום הכיפורים אם הוא מתנמנם. בשמחת בית השואבה - הם היו מטפסים על עמודי עזרת הנשים כדי למלא את המנורות שבראשיהן בשמן ולהדליקן. והם היו אחראים על ניקוי מערכת השיתין במקדש.
 
נערך לאחרונה ב:
מבכי.

הערה: יום עשרה בטבת (בו ניתן המצור* על ירושלים) הוא חצי שנה לפני י"ז בתמוז, לא שלושה חודשים.

*איך נכון לכתוב? הוצרה? ננצרה?
 
ראשית, לא ראיתי שהוזכר כי ההפרש בין עשרה בטבת לשבעה־עשר בתמוז הינו שלשה חדשים בלבד.
והעיקר: בחורבן הבית השני, המצור לא החל בעשרה בטבת...

הוטל מצור. לא ידועה לי צורה תקנית המאוחדת בתיבה אחת.
 
ראשית, לא ראיתי שהוזכר כי ההפרש בין עשרה בטבת לשבעה־עשר בתמוז הינו שלשה חדשים בלבד.
והעיקר: בחורבן הבית השני, המצור לא החל בעשרה בטבת...

הוטל מצור. לא ידועה לי צורה תקנית המאוחדת בתיבה אחת.
המצור בחורבן בית שני החל בליל הסדר.
צודקים. טעות שלי. התבלבלתי עם חורבן בית ראשון. (המצור בבית ראשון הוטל בשנת של"ח, לעומת המצו

@סערצע - שיילה כתב שהמצור הוטל כבר במשך שלושה חודשים, והוא כתב שמחר י"ז בתמוז. מכיון שהתבלבלתי עם חורבן בית ראשון, כתבתי שהמצור החל בעשרה בטבת שהוא שישה חודשים לפני י"ז בתמוז (או בט' בתמוז (מחלוקת בבלי וירושלמי, ויעו"ע בתוס' בר"ה דף י"ח ע"ב, ד"ה זה תשעה) אודות בקיעת העיר בבית ראשון).
ו... תודה על התיקון הלשוני. נכון - הוטל מצור ולא ניתן מצור. בטוח שאין צורה לכתוב את זה במילה אחת?
פתחתי על זה אשכול בפורום הכתיבה.
 
אגב, אפשרויות נוספות להגדרת מצור:
ניתנה (או, מוטב, הוקפה) העיר במצור, צרו הבבלים על ירושלים.
 
חזק!!! כבר נכנסו לאוירה. ודוקא השנה ששוב אופפת את העם היהודי (יחד עם כל העולם), תחושת אי הודאות, יותר קל להתחבר לרגש היהודי הנכון, העסוק בקיץ באבל על שבר בת עמי, ולא בנסיעה ללונה-גל.

העיסוק בפרטים נראה מיותר לעומת המסר, אבל חשוב לדעת היטב מה אירע מתי ואיפה.
ומכאן לשאלה למקצוענים הסובבים פה, האם עשן הקטורת היתמר בישרותו עד החורבן, והרי מבואר שבית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת. ככה שהמחזה המפעים הסתיים באיזה שהוא שלב.
 
חזק!!! כבר נכנסו לאוירה. ודוקא השנה ששוב אופפת את העם היהודי (יחד עם כל העולם), תחושת אי הודאות, יותר קל להתחבר לרגש היהודי הנכון, העסוק בקיץ באבל על שבר בת עמי, ולא בנסיעה ללונה-גל.

העיסוק בפרטים נראה מיותר לעומת המסר, אבל חשוב לדעת היטב מה אירע מתי ואיפה.
ומכאן לשאלה למקצוענים הסובבים פה, האם עשן הקטורת היתמר בישרותו עד החורבן, והרי מבואר שבית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת. ככה שהמחזה המפעים הסתיים באיזה שהוא שלב.
מי אמר שבית אבטינס לא נשארו עד החורבן?
(כנראה שהסוד עבר במשפחה מדור לדור, כך שזה היה במהלך כל ימי בית שני).
 
נערך לאחרונה ב:
אז את מי הם לא לימדו...
אם הם היו עד החורבן לא היה צריך ללמד אף אחד.
יומא ל"ח ע"א:
של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת. תנו רבנן: בית אבטינס היו בקיאין במעשה הקטורת ולא רצו ללמד. שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים, והיו יודעין לפטם כמותם ולא היו יודעין להעלות עשן כמותן. של הללו מתמר ועולה כמקל, של הללו מפציע לכאן ולכאן. וכששמעו חכמים בדבר אמרו: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לכבודו בראו, שנאמר כל פעל ה' למענהו, וחזרו בית אבטינס למקומן. שלחו להם חכמים ולא באו, כפלו להם שכרן ובאו. בכל יום היו נוטלין שנים עשר מנה, והיום עשרים וארבעה. רבי יהודה אומר: בכל יום עשרים וארבעה והיום ארבעים ושמונה. אמרו להם חכמים: מה ראיתם שלא ללמד? אמרו: יודעין היו של בית אבא שבית זה עתיד ליחרב, אמרו: שמא ילמוד אדם שאינו מהוגן, וילך ויעבוד עבודה זרה בכך.

ככל הנראה מכיון שלא רצו ללמד אחרים, נאלצו חכמים לכפול להם שכרם.
 

Article information

נכתב ע"י
שיילה
צפיות
1,507
תגובות
42
Last update

Downloads

More in טור דעה

למעלה