אדון גבות מסורקות תקע בי את המבט ההוא שגורם לקיר בטון להפוך לערימת חמאה מומסת | נתן גלנט

הפרצוף, הפרצוף שלו. זה מה שלכד אותי חזק. לכן החלטתי ללכת ולדבר איתו.
עיניים המומות, הבעה מבועתת, פה פעור ולשון משורבבת החוצה, לא יודעת מה לעשות עם עצמה.
מצחו חרוש קמטים, הרכב שבתוכו הוא נהג לא זז. עמד באמצע הכיכר, מכוניות צופרות מאחור. ילדים חוצים את הכביש ומסתכלים עליו במבט רחימאי.
nabeel-syed-Jk3-Uhdwjcs-unsplash.jpg

הסתכלתי דרך הראי האחורי על קרחתו הבוהקת צרובת השמש באופן אחיד לכל שטחה, קרחת השייכת לאלו שאינם נוהגים לכסות את ראשם כלל בכיפה, והחלטה גמלה בליבי.
חניתי את רכבי בניחותא בצד, באיזו חניה מטופחת ונקיה שבדיוק הייתה פנויה. משום מה שמעתי איזו מחאה קלה, אבל לא הייתי פנוי להתייחס. הלכתי ישירות אל הקרחת הצרובה, מתעלם מקולות הצפירה הרבות שעלו מכל כיוון ומגערות נהגים מאחוריו.

ההמולה קצת נרגעה כאשר הסביבה העצבנית קלטה שיש פה מבוגר אחראי. אני.
גם אדון פרצוף לחוץ נזכר לסגור את הפה ולהחזיר את לשונו הביתה. וכעבור רגע, מתוך בלבול, החל גם הוא לצפור כמטורף.
בינתיים כבר הספקתי להגיע אליו, נקשתי על החלון בעדינות. בכבוד. מחייך בנועם. לא מלחיץ. תק תק תק. תיק תק תיק. לאט ובטוח.

שני אברכים סקרנים הסתכלו עליי והפסיקו לפטפט בפלאפון, שלוש משפחות הכוללות אמא ושתי ילדות כל אחת נעצרו על המדרכה ממול, הפסיקו לאכול ארטיקים ותקעו בי מבט סקרן מאוד. רעב לראות את ההמשך.
בזווית עיניי הבחנתי במרפסות הקרובות למקום ההתרחשות מתמלאות בילדים ובבחורים. נערות ואפילו סבתא אחת ערנית, נושאת עמה קערת פופוקרן ומשקה דיאטטתי.
הרחוב הלך והתמלא רעשי רקע, ומאחורי המכונית התקועה באמצע הכיכר נוצרה כבר שיירה ענקית באורך של עשרות מכוניות. כולן ממהרות. לא מבינות מה פתאום יש פקק בשעה כזו באמצע העיר הצנועה שלהם.
חמישה זוגות צעירים שבדיוק ערכו קניות בטמבוריה הסמוכה יצאו מהחנות, תמהים למשמע הקקפוניה.
julie-tupas-y1ouHDwKkJM-unsplash.jpg

ואז הוא הוריד את החלון. לאט. משלח בי מבטי שטנה איומים. התעלמתי מהם בנינוחות והצצתי פנימה לתוך רכב האאודי המפנק והנחשק. ריפוד עור חום עמוק. יקר. בתוכה ראיתי משפחה אברכית רגילה. אבא. אמא. תינוקת סקרנית עם צעצוע גומי בצבעי ורוד וכתום. לועסת אותו.
הרכב הדיף ניחוח יוקרה, משהו לא מוגדר, ערפילי ומשובח. לא שייך בכלל לסביבה.

ואז הוא פתח את הפה, כנראה העשתונות שלו נחתו כולם והעוז שב אליו. בטח מנכ"ל של חברת השמה או משהו. איזה קול עוצמתי! פחד פחדים. הוא תקע בי עיני קרח שגבות שחורות מסורקות (!) מסככות עליהן, וקולו היה חד ומאיים, חשוך וקודר, שתלטני וקובע: אתה הבחור מהטויוטה קורולה החצי מפורקת שעשה פה פרסה שניה לפני שנכנסתי לכיכר וכמעט הרג אותי! אתה לא מתבייש!

אה.
חיכיתי שהוא ישחרר את הכעס שלו. שתקתי. אני מתאר לעצמי שבוסים של חברות השמה אוהבים לצעוק הרבה. זה מי שהם. משפט אחד אף פעם לא מספיק לאופי שלהם, הם צריכים לדבר. המון. לתת את הטון, תרתי משמע. וצדקתי; האישיות המשיכה לדבר באותו קול של מזכיר העולם: מי נתן לך רשיון? אתה משוגע? כמעט נכנסתי בקורולה המעפנה שלך. נס, נס שהספקתי לעצור בזמן. אאודי, בכל זאת. בלמים משובחים. הגרמנים אלופים.

שתקתי. ידעתי שעוד רגע הוא יתאפס על עצמו ויחזור לנושא המרכזי שלשמו אנחנו כאן, ואדון אאודי לא אכזב. קולו הולך ונעשה עצבני ממילה למילה: אתה יכול להסביר לי למה בעיר החרדית שלכם אני צריך לנהוג עם לחץ דם של מאה חמישים? או בכל עיר חרדית אחרת? למה כל שניה קופצים לי ילדים בין המכוניות ויורדים לכביש? אתה יכול להסביר לי, אברך חרדי שכמוך, למה כולם פה לבושים בשחור, חוצים את הכביש איפה שבא להם, לא חושבים לחצות דווקא במעבר חציה או לפחות למען השם ללבוש משהו זוהר בחושך?
אתה יכול להסביר לי - קולו הפך לשאגה מהדהדת, שגרמה לסבתא במרפסת לפעור פה מופתע, ולחברתה שהספיקה לעלות אליה מהקומה התחתונה ולהצטרף אליה עם שטרודל תפוחים בלי סוכר למחוא כפיים בסיפוק על האקשן - למה כולכם פה חושבים שאתם מעל החוק? למה מסוכן בטירוף לנהוג בעיר שלכם?

הוא עצר לקחת אוויר, שמעתי אותו נושם לאט, לאט, ואז ראיתי אותו שולח יד מטופחת ומעסה לעצמו את הצוואר ואת החזה. נעבעך. הוא באמת מפוחד.

כעת כבר היינו מוקפים בקרוב למאה איש, להערכתי, העומדים סביבו בטבעת ענקית והדוקה. ילדים וילדות, בחורים ושלל סקרנים. כולם מהנהנים וששים למראה הסאגה המרגשת באמצע סתם עוד יום של חצי קורונה חצי בין הזמנים.
Bnei_Brak_IMG_5944 copy.jpg

במרפסת למעלה כבר ישבו שש סבתות, סביבן עשרה נכדים ונכדות. חלקם אוחזים במצלמות ביתיות ומנסים לעשות כמה שיותר זום. לתעד. לתעד. להסריט. משהו מעניין קורה פה סוף סוף!
הצליל האחיד של צפירה כעוסה הנובעת ממאות מכוניות שתקועות ברחוב הראשי, בזה אחרי זה, רק הוסיף נופך מיוחד לארוע.
ובתווך, אני. ניצב לצד האאודי השחורה הבוהקת. מיישיר מבט לחברת ההשמה המשתולל. שותק ונותן לו לפרוק.

הצצתי בספסל בפנימי. הזוג הצעיר, חרדים למהדרין, השפילו ראשים אל השטיחונים העבים של האאודי. שותקים שתיקה כבדה. סמיכה. בטח שניהם חוזרים בתשובה והוא אבא של אחד מהם, הגיע לבקר כמו סבא טוב וחושב שהוא יודע משהו עלינו החרדים. מצוייד במלא ממתקים לא כשרים וספרי ילדים נוטפי מינות. ועוד יש לו טענות, לאורח בעיר שלנו.
שתקתי, אני לא נדחף. שיגמור.

והוא גמר בעוד משא אחד קצר ורועם: אני עדיין מנסה להירגע מההלם. נכנס לכיכר, פתאום רואה אותך עוצר שניה לפניי ועושה פרסה כאילו אין עולם. כמעט הרגת אותי רק מהפחד. תתבייש. לא למדת נהיגה? אף אחד פה בעיר שלכם לא עשה תיאוריה? לא מבין, משתגע ממה שקורה פה.

הוא נשם בכבדות, עיסה את הכתפיים של עצמו, מזיע והמום. אפילו לא שם לב שהגשתי לו כוס מים ובקבוק פאנטה קטן שמישהו מאחור תחב לידיי. חיכיתי עד שהוא יתיישב בחזרה ברכב, והסברתי לו את הכל בפשטות:
אדוני, הכעס שלך רק יזיק לך. חבל. אתה פה בעיר חרדית, כאן אין לחוקי התנועה המקובלים בעולם שום משמעות. פה כל אחד נוהג איך שבא לו, חבל להתעצבן. כאן בעיר שלנו חוקי התנועה לא שייכים או מקובלים בשבילנו. חוקים של שונאי ישראל וחילונים מרובעים. אנחנו נוהגים בדיוק איך שבא לנו, ולא מעוניינים בשום הטפת מוסר. באת לבקר פה? אנחנו שמחים מאוד, אבל לא מוכנים שתטיף לנו. אין מה להתרגש ולקחת ללב. נו, אז כמעט התעלפת מההלם. תירגע וסע, כבודו. אתה בעיר חרדית, כאן כל אחד עושה בכביש מה שבא לו.

ומשם הלכתי הביתה, והוא נסע, והמהומה כולה התפוגגה בשניות, ושני אברכים באו לטפחו לי על השכם שהעמדתי את העוכר ישראל השחצן הזה שדומה לגנץ על המקום, ובחור סקרן ניגש אליי לשאול מה בדיוק דיברנו כי הוא לא שמע טוב, והזוגות הצעירים חזרו ליחידות שלהם, והסבתות התנמנמו במרפסת עם שמיכות צמר ירקרקות, ואני חזרתי לרכב שלי שהחניתי בצד, ועיניי חשכו:
מישהו חסם לי את החניה! קטנוע! קשור בשרשרת עבה וארוכה למעקה הסמוך. לא משאיר לי שום יכולת להזיז אותו לשום מקום.

בהיתי בתדהמה על הפתק המרוט שהודבק בדי עמל על החלון של הרכב שלי, שבו נכתב בכתב יד רועד של קשיש בן תשעים: אדוני הצעיר, תתבייש לך, חסמת לי את החניה, לא סולח לך.

אני שונא את העיר הזו. כל אחד עושה מה שבא לו, בושה.

------------

הסיפור דמיוני לחלוטין וכל הדמויות בו אינן קיימות במציאות (קצת חבל, האמת).
ועכשיו הגיע הזמן לקצת פרסומת עצמית, איזה כיף:
חיפשתם מישהו שיעשה לכם כתיבה שיווקית שתצוד לכם לקוחות שמנים?
אם כן, פנו אליי עוד היום;
NG054NG כרוכית ג'ימייל נקודה קום!

לוגו הפוך מעודכן.PNG
  • לוגו הפוך מעודכן.PNG
    לוגו הפוך מעודכן.PNG
    KB 7 · צפיות: 72
על המחבר
Natan Galant

תגובות

כתיבה משובחת ומוצלחת; עסיסית, חווייתית, פסיכ(ולוג)ית ופרובוקטורית; מכעיסה, מתריסה, מצחיקה, מרגיזה וממחישה; מענגת, מקוממת, מושלמת ומרגשת - כזו שמתיזה באחת בפרצופו של הקורא האומלל והמטורלל את שלל הרגשות הצדקניות, האוויליות, המרושעות, הנכונות, המוטעות, הקנאיות והמתונות.
 
כתיבה משובחת ומוצלחת; עסיסית, חווייתית, פסיכ(ולוג)ית ופרובוקטורית; מכעיסה, מתריסה, מצחיקה, מרגיזה וממחישה; מענגת, מקוממת, מושלמת ומרגשת - כזו שמתיזה באחת בפרצופו של הקורא האומלל והמטורלל את שלל הרגשות הצדקניות, האוויליות, המרושעות, הנכונות, המוטעות, הקנאיות והמתונות.


לפי הכתיבה זה נראה עוד ניק של @Natan Galant :rolleyes:
 
כתיבה יפה, כמו תמיד.
הייתי מורידה כל מיני הסברים שקורא אינטליגנט מבין לבד, או גורם לו לחשוב קצת על המילים.
כמו:
ההמולה קצת נרגעה כאשר הסביבה העצבנית קלטה שיש פה מבוגר אחראי. אני.
 
כתיבה נפלאה ועשירה מאד, לאורך כל הדרך הסתקרנתי מהפאנץ, באמצע החלטתי שכנראה כבר לא יהיה כי הסיפור עצמו כבר נותן מספיק, ואז זה הגיע ובגדול........
נפלא ממש.
תודה רבה!!
 

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט א'

א אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת יְהוָה:ב אַשְׁרֵי נֹצְרֵי עֵדֹתָיו בְּכָל לֵב יִדְרְשׁוּהוּ:ג אַף לֹא פָעֲלוּ עַוְלָה בִּדְרָכָיו הָלָכוּ:ד אַתָּה צִוִּיתָה פִקֻּדֶיךָ לִשְׁמֹר מְאֹד:ה אַחֲלַי יִכֹּנוּ דְרָכָי לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ:ו אָז לֹא אֵבוֹשׁ בְּהַבִּיטִי אֶל כָּל מִצְוֹתֶיךָ:ז אוֹדְךָ בְּיֹשֶׁר לֵבָב בְּלָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ:ח אֶת חֻקֶּיךָ אֶשְׁמֹר אַל תַּעַזְבֵנִי עַד מְאֹד:
נקרא  40  פעמים

לוח מודעות

More from נתן גלנט

שתף את המאמר

למעלה